בשבילך – מעוניינת בחוות דעתכן

[חיה אלטמן]

למה אירוע מוחי? אולי בגלל השורות הקצרות מאד, יש בזה משהו לפעמים קצת מציק. במקרה הנוכחי אני חושבת שהייתי מחלקת כמוך, אבל מוסיפה קצת פסיקים שגורמים לשיר להיות קצת יותר נעים לעין

לדוגמא כאן

מִשְׁתַּלֵּם מַאֲבָק,

וְהִלּוּךְ אִטִּי

וְיָפֶה לָךְ

אָבָק,

וְלִכְלוּךְ

…

אבל מעבר לזה השיר יפה מאד, יש בו משהו מענין ושובר שגרה.

גם הכותרת הדו-משמעית מוסיפה הרבה.

בהצלחה!

[שירה שירים]

תודה חיה על הביקורת הנעימה

נהניתי והחכמתי לקרא

[תמר זיו]

אני מסכימה עם חיה. את הקריאה הראשונית סיימתי ב: “מה יש כאן, חוץ מחרוזים
שאני צריכה לחפש כי זה בעצם האתגר של השיר?”
אומנם הגדרה של “אירוע מוחי” היא הגדרה קצת מרחיקת לכת…
בקריאה נוספת ומעמיקה יכולתי ליהנות גם מהתוכן, אבל פחות מהחרוזים. התוכן
והצורה לא מספיק התחברו לי.
בשירה, יש משמעות לצורה לא פחות מאשר לתוכן, והצורה חייבת לשרת את הרעיון
המרכזי. לדעתי (כמובן שאפשר לחלוק עליי, יש כאן הרבה עניין של טעם אישי),
הצורה והתוכן קצת סותרים זה את זה בשיר הזה.
באופן כללי, הצורה של חריזה פנימית מתאימה לתכנים שמביעים פנימיות, וזה בסדר
כאן בשיר, אבל החריזה הפנימית התערבבה עם “בריחת שורות” (איני זוכרת את המינוח
המקצועי של התופעה, הרעיון הוא שעושים “אנטר” והמשך השורה בעצם קופץ לשורה
הבאה), והיופי בבריחת השורות הוא ביטוי של בלבול או קיטוע, תלוי בנושא וברעיון
המרכזי של השיר.
בכל מקרה, שינוי של אורך השורות לדעתי יתרום מאוד.
מה אומרת על (שיניתי גם קצת אותיות שימוש, שלדעתי יעבירו את המסר מדויק יותר.
אבל לא בטוח שהבנתי למה התכוון המשורר…):
משתלם המאבק
בהילוך איטי
ויפה לך אבק ולכלוך
אמיתי הקושי. (שאלה: מה אמיתי – הקושי או הלכלוך? אם הלכלוך, חובה נקודה אחרי
“אמיתי”. אם הקושי, שימי פסיק או נקודה אחרי לכלוך)
רק סמכי על אורך
על דרך, על שביל.
הנה
עוד מעט ריפוי עמוק
נרקם
לאט.
בהצלחה בהמשך!
ואגב, חריזה פנימית אמיתית היא חריזה שבתוך השורה. לדוג’:
מַאֲבָק וְאָבָק
עַד אֵין סוֹף נִמְשָׁכִים, וְהוֹלְכִים
אֶל הַיָּם
ׁשֶׁאֵינֶנּוּ מָלֵא, אִלְמָלֵא
הַנְּחָלִים אֵלָיו נִשְׁפָּכִים.
(למי שמנסה: אין טעם לנסות לנתח. סתם גיבוב מילים בצורה יפה. זמן
השירור (כלומר חיבור השיר) ארך כמו הזמן שארך לי להקליד אותו, ואני מקלידה מהר
מאוד בשיטה עיוורת…
אם בכל אופן תגלו “למה התכוון המשורר”, תגלו גם למשוררת.)

[שירה שירים]

תמר

תודה על ההערות הבונות!

מעריכה מאד את הזמן שהקדשת לבקר את השיר.

אז דבר ראשון לא יודעת אם זאת הערה שבפעם הראשונה לא הבנתי את התוכן

הרבה פעמים מבינים שיר בקריאה שניה ושלישית,

אבל שמחה שאחכ כן הבנת מה בדיר רוצה לומר.

אהבתי מאד את השיפוץ שעשית בחיתוך השורות והוספת חיבורים וניקוד מתאים.

עם הכל הסכמתי,

רק מתלבטת לגבי הסוף.

כי העוד מעט הוא כללי על הדרך,

על התהליך והסבלנות שצריך,

ובצורה שאת כתבת

רגע עוד מעט ריפוי עמוק,

יותר נשמע שהעוד מעט הוא על הריפוי המלא ספציפית.

מתלבטת 🤔

תודה על שהעשרת אותי במינוחים מקצועיים על שירה .

מעניין ללמוד פעם בצורה מקצועית.

שוב תודה רבה

נ.ב. אני כותבת לא מעט

לאחרונה העליתי עוד כמה שירים

מוזמנת להסתכל עליהם.

נהניתי מאד מחוות דעתך. 🌷

[שני ב]

כתיבה יפה!
טיפונת הפריע לי שאין חלוקה לבתים.
בגלל השורות הקצרות, בקריאה קשה להבחין איזו שורה מתחילה משפט חדש ואיזו
ממשיכה את קודמותיה.

את בעצם כתבת שורות קצרות כדי שיבחינו באופן ויזואלי שיש חריזה בין השורות,
נכון?

למונח המקצועי של מעבר לשורה אחרת באמצע משפט קוראים “פסיחה”, כמדומני.

[שירה שירים]

תודה שני.

כן החלוקה היתה בצורה כזו כדי להדגיש שזה לא בסופי שורות…

[אורטל כביר]

ממש יפה!

בעצם, זה כמו סגנון של ראפ כזה

וזה באמת די מאתגר לכתוב בצורה הזאת,

ועשית את זה יפה ממש! קצר וקולע!

גם אני אתגרתי את עצמי פעם בדבר הזה

והנה מה שיצא. קצת ארוך, מקווה שאוחזים את ה’מנגינה’:

ואיך כבר לא שומעת

את הלב שמבקש

אני יודעת

זה לא זמן להיחלש

להתייאש.

האש

בוערת מבפנים

צובעת את הרצונות, אינספור, אלפי גוונים

שונים.

לוחשת לי ביום אחד לשוב להתקרב.

אני יודעת, התרחקתי, זה יותר מדי כואב.

הלב

צמא כ”כ למים, לבינתיים

העיניים מסתכלות אל השמיים,

מבקשות רק עוד סימן

שאראה שאתה כאן.

מוכן

לקבל אותי אפילו שברחתי בלי לדעת כבר לאן,

מזמן.

בסוף היום רוצה אליך כמו ילד קטן.

חוזר לאבא גם אם שכח מה הוא נתן,

רחמן.

אבא אל תשכח.

אהבתי אליך לעולם לא תילקח, תדעך.

גם אם ארכה הדרך, תמיד בך אבטח, כל כך.

ידך אליי תשלח.

אבא, רק לוחשת,

מתחננת שתסלח.

אולי טעיתי בדרכי, אבי בורא עולם.

גם אם החשק בתוכי

לרגעים נרדם, נדם.

עדיין הוא קיים.

אבא, הוא מאש

ואני בשר ודם.

אדם.

למרות הכל נלחמת.

פוסעת אל מקום רחוק אליו אני חולמת.

דוממת. עוצמת

את עיניי.

יודעת יש שם מישהו מכוון את צעדיי

בלי די.

עוטף אותי בחום, מחזיק בשתי ידיי

עדיי. שומע תפילותיי.

גם אם החטאים שלי גברו על זכויותיי.

עדיין הוא אוהב, מרגיע כשכואב.

כותב. מסובב

כל הסיבות.

אבא, גם יבוא ימים, סופות רבות.

אהבתי אליך לא יצליחו לכבות.

שובות.

עיניי לך אשא. גם אם כבד משא.

גם אם אותי כיסה

החושך, ועדיין התארך הוא המסע.

אדע,

הכל כתוב, הכל שקול בדיוק לפי מידה.

תודה

על הזכות להיות ילדה.

[שירה שירים]

וואו

איזה יופי!!

נהניתי מאד מכל שורה

מכל חרוז.

גם מהתוכן וגם מהצורה

ונראה לי קראתי במנגינה הנכונה 😀

[אורטל כביר]

תודה רבה שירה!

סליחה ששיתפתי משהו בשרשור שלך,

מקווה שזה בסדר…

[שרה לרנר]

חייבת לומר: זה לא סגנון האומנות שמדבר אליי בדרך כלל, אבל הצורה שהשתמשת כאן בחריזה כדי ליצור קצב – אומנותית מאוד.

ממבט ראשון זה נראה חסר סדר, אבל כשקוראים את זה – נוצרת ממש מנגינה, רק מהשימוש בצלילים. נהניתי מאוד מהטכניקה.

[אורטל כביר]

תודה רבה! כיף לשמוע!😊

גם אני לא מתחברת לסגנון האומנות הזה,

חברה אתגרה אותי לכתוב בסגנון הזה,

אז ניסיתי.

אוהבת לאתגר את עצמי דווקא בדברים שהם לא ה’קאפ אוף טי’ שלי…

[ברכי]

מדהים, הרעיון, הקצב, הזליגה של החרוזים בין השורות,

ייחודי!

[אורטל כביר]

תודה רבה!😊

[שרי פ.]

מיוחד אורטל!!

קראתי בנשימה אחת שורה אחר שורה

אהבתי את התוכן..