הסיפור של פרלה סגל (מרים)

[רות רוט]

חורף 2023 תשפ”ג

זה זמן מה שאני מרגישה לא נוח בהוסטל. אני לא מוצאת את עצמי בו. לא ידעתי שזה כך, כי לא הייתי ערה לכך. הייתי שקועה בעבודתי כסומכת, בלימודי הנגינה שלי, בהכנות לבר מצוה של בני ובהכנות לערב השקת הספר “בין הניתוקים”, לכן לא שמתי לב שאני ממש מתחמקת מלשהות בהוסטל. העדפתי בשעות ריקות בין עבודה לביקור אצל הילדים, בין שיעור נגינה לעבודה וכדומה, לנסוע הביתה ולשהות שם. התחלתי להיות בשבתות יותר ויותר בבית, והייתי נשארת עד ימי ראשון בצוהריים או בערב מחוץ להוסטל. ומטבע הדברים לא השתתפתי בפעילויות ובנסיעות שהתקיימו בהוסטל.

יום אחד באחת הפגישות שלי עם אבישג, היא אומרת לי כבדרך אגב. רותי ואני חושבות שהמגורים בהוסטל כבר אינם מתאימים לך. אנחנו מחפשות לך דירה כאן באזור שתתאים לסטנדרטים של החברה שמפעילה את ההוסטל, כך שהם יסבסדו לך את שכר הדירה.

זה נפל עלי כמו חייזר מן החלל. אם כי לא הייתי ממש מופתעת מכך. בעבר דובר על הקמת קהילה תומכת אבל כיון שהדבר לא הסתייע, נשארתי לגור בהוסטל כמו כל הדיירות. היה נראה שהדבר רצוי אך לא עקרוני. ועכשיו, זה חוזר אלי שוב. והפעם בעוצמה. בלי פשרות. כן. את כבר לא מתאימה להוסטל. את צריכה משהו אחר.

עברו עוד כמה שבועות בהם לא שמעתי דבר על כך, וגם לא שאלתי על כך. ואז זה חזר אלי. לא מצאנו דירה מתאימה, אמרה אבישג, אבל יש דירות טובות שמשום שהן לא עומדות בסטנדרטים, החברה לא תסבסד אותן, תוכלי לשכור במחיר מלא אחת כזו עם שותפה. ולקבל ליווי בדיור מסל שיקום על ידי עובדת סוציאלית ומדריכה.

אנחנו סבורות שאת כבר יכולה לנהל את החיים שלך בעצמך, לבדך, ולכן את יכולה לשכור דירה עם שותפה ולנהל לעצמך את החיים.

ואולי אני יכולה כבר לחזור הביתה? יוצאת שאלה מהפכנית מפי.

לחזור הביתה? תוהה אבישג. את זוכרת מה היה בשנה שעברה? מנסה לרענן את זיכרוני.

כן, אני זוכרת היטב. אף כי אני רוצה לשכוח. אמרתי. ובכל זאת, אני חושבת שזו אופציה שכדאי לחשוב עליה.

תגידי לי תשובה עד שבוע הבא, כדי שנדע אם להמשיך לחפש לך דירה ולמצוא לך שותפה או לא. סיכמה אבישג.

לאחר הפגישה גלגלי מוחי התחילו לנוע.

מעלות מול חסרונות, גירדתי את ראשי.

בית: חיים נורמטיביים, חיסכון בהוצאות שכר דירה, בכסף הזה אוכל להשיג עזרה במשק בית וקניית אוכל מוכן, לפי הצורך, קשרים טובים עם אלחנן והילדים, שעון החול של החזרת הילדים יתחיל כבר לפעול, גם בבית אוכל לקבל ליווי בדיור מסל שיקום ע”י עובדת סוציאלית ומדריכה. עד כאן המעלות. חסרונות: קושי לחיות לצד בעל מתמודד. אחריות גם עליו ומה שתלוי בו.

דירה עם שותפה: מעלות: אחריות רק על עצמי, עצמאות, שקט על הראש. חסרונות: תשלום שכר דירה וארנונה תשלום כפול (גם על הבית שלי וגם על הדירה השכורה), אולי לא אסתדר עם השותפה (שגם היא מתמודדת, כמובן) אולי היא תבריז לי ואני אישאר לבד עם החובות לשכר דירה ולחשבונות, לא אוכל לקנות אוכל מוכן ולא אוכל לקחת עוזרת כי לא יהיה לי מספיק כסף. וחוץ מזה שאני מנהלת את הבית שלי בשלט רחוק אז יהיה לי עוד בית לנהל, זה סתם עבודה כפולה.

ואז אמרתי לעצמי שני דברים: להתמודד עם בעל מתמודד? מה אני עושה בהוסטל אם לא מתמודדת עם שותפות מתמודדות? כמו שאני מתמודדת איתן, ככה אני יכולה להתמודד עם בעלי. רכשתי כבר את מידת הסבלנות במידה מספקת שתאפשר לי להתמודד עם ההתמודדות של בעלי. למדתי את זה כבר מהחיים כאן בהוסטל. גם למדתי מיומנויות תקשורת, איך להיות אסרטיבית ולשים גבולות בקשרים לא בריאים, אוכל “לעשות את זה בבית”.

אם כבר אני משקיעה בקשר, עדיף שזה יהיה בתוך המשפחה. עם בעלי ועם הילדים. ללמוד מתי צריך לבקש עזרה, ממי, וללמוד לבקש ולקבל אותה כמו שצריך. זה למדתי כאן בהוסטל, אסרטיביות, גבולות, בקשה וקבלת עזרה בצורה מילולית ישירה ונימוסית. התייעצתי עם אבא ואמא כל אחד בנפרד, עם גיסי מיכאל, ועם דסי חברתי וכולם היו תמימי דעים כי מומלץ לי לחזור הביתה.

עכשיו נותר לי רק לשוחח עם רותי ואבישג.

מה הן תגדנה לי?

נחכה למחר…

[רות רוט]

פסח תשפ”ג

הן אמרו לי שאני יכולה, מסוגלת, אבל אני צריכה להתכוונן לזה. בלבוש, בהתנהגות, בשפת הגוף, מבחינה רגשית, לא לשדר מסכנות משום כיוון, לא לדבר בקול חלש לא לשבת בתנוחה כפופה ואלה רק דוגמאות, לא כל מה שקביל בהוסטל, קביל גם בקהילה. הבעיה היא שדוגמאות נוספות אין לי אז לא בדיוק הבנתי את העיקרון, כן גם דיברו על תקשורת נעימה ולא תוקפנית, אני משערת שבדבריה אלו, התכוונה רותי לשיחה שלי עם אבישג לפני שבועיים, שאז אמרתי לה שנפגעתי מדברים שאמרה לי, וכשאמרה לי אמרתי את זה לטובתך כדי לנער אותך קצת, אמרתי לה שגם פנינה התכוונה לטובה כשפגעה בחנה…

מבחינה תפקודית הן יודעות שאני יכולה לצאת לחיים בקהילה.

יש לי רושם לאחר השיחה הזאת שלמרות כל הדרך שעשיתי מאז שנכנסתי להוסטל ועד היום, אסור לי לטעות, וגם אבישג אמרה את זה בעצמה, העולם לא סולח על טעויות, ברגע שעשית טעות את מסומנת, ואין דרך חזרה.

מה היא רוצה לעשות בזה? לירא אותי? לייאש אותי? להגיד לי שאין לי סיכוי? אני הרי לא יכולה שלא לטעות, אני בן אדם, לא מלאך, לא שרף ולא כרוב, וגם לא אהיה. אפילו שכתבתי ספר וערכתי (עם עזרה) ערב השקה מהמם, עדיין אני בן אדם. (ואולי פחות מזה?)

אומרים לי שרואים עלי שאני משוגעת. באמת? איך נראים משוגעים? אני יודעת שאני משוגעת. זה לא חדש לי, אבל אני מחביאה טוב-טוב את הקרניים ואת הזנב, אני מסתכלת במראה ולא רואה אותם. אז מה זה אומר? שלאנשים יש רנטגן במקום עיניים? או שיש להם מכונת שיקוף כמו זאת שיש בשדה התעופה ובתחנה המרכזית ובכניסה לכותל, ואולי רואים קצה של קרן או שערה מהזנב מה שאני לא הצלחתי להחביא כל כך וככה יודעים שאני משוגעת.

אז איך אני אמורה להיראות “לא-משוגעת” איך נראים אנשים לא משוגעים? מה ההבדל בינינו?

טוב, אם הייתי לובשת בגדים מלוכלכים, לא תואמים לעונה או לצבעים, ישנים מאוד, מרופטים או בלואי סחבות, או בגדי שבת ביום חול, או בגדי יום חול בשבת, הייתי מבינה שזה בא משיגעון. אבל עכשיו, מה? מה לא טוב בחולצות מתמנון וחצאיות לייקרה? מה רע בחולצות מיד שנייה?

אני יודעת שמאז שהספר שלי יצא לאור, כל הלחשושים והצחקוקים על חלומות יוסף שלי היו אמורים להיפסק, פתאום הדמיון הפך למציאות. חלומות יוסף קרמו עור וגידים וקמו לתחייה. אבל מאז תפסה הביקורת תאוצה. שהחליפה את כל הנ”ל. אם את כותבת ספר אז איך את מגלה קוצר רוח מול בנות נוספות, איך את מעיזה להעיר לעובדת סוציאלית, את עפה על עצמך יותר מדי. צריך לקצץ לך את הכנפיים…

ואולי ושמא לא מתאים להם שמישהי שכתבה ספר ומוסרת הרצאות, והולכת לכתוב עוד שני ספרים תגור אצלם בהוסטל? אז כדאי לחשוב על זה לנסות להיכנס לראש שלהם ולהבין. אולי הם באמת מתכוונים לטובה ומרגישים גאווה על כך שסופרת הייתה גרה בצל קורתם? אני מעדיפה ללכת על החיובי, אני חושבת שזה כבוד בשבילם שמישהי שגרה אצלם כתבה ספר.

אני עכשיו לומדת להכיר בערך שלי, כן, אני יכולה, מסוגלת, כתבתי ספר, ולא סתם ספר, אלא אחד כזה שיש בו המון השראה ומוסר השכל, למרות שאני לא דוחפת את זה בכוח, ולא מאכילה בכפית את הקוראים.

אז כן, מה שקורה איתי שאני נעה בין שני קצוות. מבחינת כישרונות ויכולות אני ברמה גבוהה. אבל מבחינה רגשית, נפשית, וחברתית אני פחות. הרבה פחות. יכול להיות שאני סנובית.

אז לסיכום ביניים: אני נראית משוגעת כי אני אכן כזו. יש לי הרבה כישרונות ויכולות ואני משתמשת בהם לטובתי בעיקר וגם לטובת העולם – כל עוד זה מביא לי כבוד. ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה.[1]

<br clear=”all”>

היום היה לי יום מעניין. נסעתי לפני הצוהריים לבני ברק, כדי לדבר עם בתיה מנפשי חמדה. היא עשתה שיעורי בית, ללא ספק. היא סיפרה לי שברוריה שקנתה ממני את הספר “בין הניתוקים” ביום גיבוש שהיה לנו בחודש שעבר, השאילה לה אותו. בתיה אומרת שהיא קראה אותו מכריכה לכריכה כיון שלא יכלה להניחו מידה עד שסיימה אותו.

כמה כאב היה שם. היא נאנחה. ואיך את היום? שאלה.

היום אני כבר לא שם. היום אני במקום אחר לגמרי. אני מרגישה טוב ברוך השם מתפקדת עובדת, בקשר קרוב עם הילדים, עם תוכנית איך ומתי לחזור הביתה. דובר שנעשה את זה יום אחד בשבוע (חוץ משבתות, שבהן אני שוהה בבית שבועיים כן שבועיים לא) אבל מה שבטוח שהחזרה המושלמת הביתה לא תתבצע לפני פסח.

בתיה התעניינה מאוד במצגת ובהרצאה שלי. היא הקדישה לי שעה מזמנה כדי לראות את מה שמופיע במצגת, תוך שאני אומרת במילים משלי מה יהיה בהרצאה.

לאחר מכן דיברנו על השיחות שהגיעו לקו יעוץ היא נתנה לי תסריט שיחה שאם אני איצמד אליו גם יהיה לי יותר קל לנהל את השיחות וגם המענה שלי יהיה יותר מדויק לפונה.

בתוך כך התחלתי להיות בבית גם במוצאי שבתות עד ליום ראשון. כצעד ראשון לקראת החזרה הביתה.

היום קיבלתי שיחת טלפון מעניינת. הייתי באמצע עבודת ניקיון לפסח אצל נחמי, אותה אני מלווה מטעם סל שיקום. על צג הטלפון הופיעו המילים “שירת הי-ם” מיד אמרתי לנחמי שאני יוצאת לשתי דקות ומיד מיד חוזרת. נחמי לא יודעת דבר על העבר הפסיכיאטרי שלי (וההווה?) ורצוי שתמשיך לא לדעת מזה. לכן יצאתי לחדר המדרגות. אני שומעת קול: פרלה? פרלה סגל? כן אני עונה, מי מדברת בבקשה?

כאן ד”ר מרטין נשמע קולה של מנהלת המחלקה. התרגשתי ביותר, הלוא שלחתי לה ספר לפני כמה ימים ולא האמנתי שהיא תגיב כל כך מהר.

פרלה, קראתי את הספר שלך מכריכה לכריכה הוא מרתק מעניין ועצוב עצוב עצוב, אבל גם מצחיק. היה לי מאוד מעניין לדעת על העולם הפנימי שלך, איך הרגשת, מה גרם לך לעשות מעשים כאלו או אחרים ומה מנע ממך לעשות דברים אחרים. זה ריגש אותי מאוד שכתבת לי הקדשה, כמו שהבטחת לי בזמנו. מה קורה איתך היום? איך את מרגישה? מה את עושה? איפה את נמצאת בימים אלו?

שמחתי לספר לה דברים טובים, שאני מרגישה טוב, שאני נמצאת במקום טוב, עובדת, מנגנת, מתנדבת, מתפקדת וכבר אוטוטו חוזרת הביתה.

לאחר שסיימתי לקרוא, השאלתי אותו לנחמה (האחות האחראית). אמרה ד”ר מרטין.

השיחה לא היתה ארוכה, אבל אותי היא ריגשה מאוד, הייתי צריכה לאסוף את עצמי, לאזור כוח ותעצומות כדי לחזור מ”שם” לכאן ועכשיו.

גם בהמשך היום הייתי הוגה בשיחת הטלפון הזאת, ואילו עכשיו אני צריכה לישון, והכוח אפס אבל המוח משתולל…

שלחתי מיילים לקבוצת נשים שבחרתי לשלוח להן, אחת מהן היא רינה גרוס, המורה שלי בקורס טראומות והתמכרויות. רינה רצתה להשתתף בערב השקת הספר בין הניתוקים, אבל זה לא הסתדר לה, והפעם היא שמחה להזמין אותי להרצות בקורס שלה.

חשוב לי שהסטודנטיות יכירו את עולמך הפנימי, וידעו איך לתקשר עם בנות מתמודדות. אמרה רינה.

הבאתי כמה ספרים למכירה.

רינה קיבלה אותי בחום ובשמחה, היא באה ללוות אותי לכיתה שלה, ואז התחלתי לדבר.

אני רוצה ברשותכן, להשאיר כאן את הדפים מולי, בשביל הביטחון העצמי שלי.

הן צחקו.

ואז הגשתי להן את יצירתי – Spoken Word (פואטרי סלאם, שירה מדוברת)[2] בשם “במנהרה”.

סיפרתי להן על כלים להתמודדות עם ההתמודדות, דברים שלא אחזור עליהם כאן כיון שהם כתובים בספר בין הניתוקים, מי שקרא את הספר יודע, ומי שלא, אולי הגיע הזמן שיקרא?

כך או אחרת, המצגת עברה בשלום, או בהצלחה? אבל אני לא רוצה להיות שוויצרית אז אני לא אתן לעצמי ציונים. הבנות השתתפו וענו על שאלות שהצגתי להן, ואחר כך היה תורן לשאול שאלות.

השקף האחרון של המצגת היה “שאלות הארות ומשוב” והיה מצויר עליו איש שמחווה בתנועות ידיים ובשפת גוף את זה שהוא שואל משהו. אתן יותר ממוזמנות לשאול, להגיב, ואפילו לזרוק עגבניות רקובות אם לא מצא חן בעיניכן מה שאמרתי. בסוף ההרצאה שאלתי נו, איפה העגבניות? הא, לא ידעתם שההרצאה שלי תמצא / לא תמצא חן בעיניכן?

אחר כך מכרתי שישה ספרים.

איך את נראית טוב! החמיאה לי אבישג, את מכבדת אותי ואת עצמך כשאת לבושה ככה (הייתי עם כובע אופנתי ונעליים ובגדים חדשים שקניתי בזמן האחרון) הנעליים שלך חדשות? הן יפות. אמרה אבישג כשנכנסה לחדרה ביום חמישי. אוף, לא רציתי שתשימי לב לזה. רטנתי. למה? שאלה. ככה. אבישג הזכירה לי שוב את הפגישה שלנו ונכנסה לחדרה.

בוקר טוב פרלה, מה שלומך? פתחה אבישג את המפגש השבועי שלנו.

אלחמדולילה. עניתי.

מה זה? תהתה אבישג.

השבח להשם.

ולמה בערבית?

כי ככה רציתי. אמרתי את הדברים בחיוך ענק.

אבישג חופרת לי. הצוות מודאג ממך, היא אומרת. יש צחוקים לא מותאמים, עליזות יתר, את מספרת בדיחות גם כשזה לא מתאים, את דורשת בשלום כל אחת בקולניות, זה נשמע דביק מדי.

למי מפריע שאומרים לו שלום, מה שלומך? אנשים נהנים שאני אומרת להם שלום. (לא סיפרתי לה שאני אומרת שלום לכל הנהגים שמסיעים את האוטובוסים שבהם אני מרבה לנסוע, מה היתה עושה לי לו ידעה זאת? עדיף לא לדעת…)

בכלל, כמה את ישנה?

כמה ואיך ומתי שהשם רוצה. אני עונה לה תשובה שעניתי כבר הרבה פעמים בעבר. מה שגורם לאבישג לדאוג עוד יותר.

וכמה ואיך ומתי הוא רוצה? היא שואלת.

זה משתנה, אני אומרת לה.

למשל הלילה של אתמול, מתי הלכת לישון? מתי קמת? האם ישנת רצוף?

אתמול בלילה הלכתי לישון ב12.30 התעוררתי בסביבות 2 ואחר כך נרדמתי והתעוררתי בשעה 5 שכבתי במיטה עד רבע לשבע ואז קמתי סופית. בסך הכל ישנתי 4 וחצי שעות.

ברוטו. היא אמרה. כן, אפשר לומר כך. אמרתי בתשובה.

זה מספיק לך כדי לתפקד ביום?

כן בטח, אני עכשיו לא עייפה.

מה את אוכלת? כמה?

אוף, אבישג את שואלת שאלות קשות מדי. אני מתעצבנת. מה נראה לך שהאוכל מעניין אותי עכשיו? אני אוכלת לשובע נפשי, ורק אצל הרשעים כתוב ובטן רשעים תחסר[3]. אני מאמינה שאני לא רשעית, ואולי אפילו צדיקה לכן אני אוכלת לשובע נפשי כי אני עסוקה בדברים טובים ואין לי זמן וסבלנות לאכול.

מה אכלת בבוקר?

שני תמרים. ושתיתי מים.

אבישג מעקמת אפה. נראה שהמצב לא נראה לה.

אני בדרך לעבודה, ממש כבר מגיעה. ואז הטלפון מצלצל. היה רעש בחוץ אז לא זיהיתי את המתקשרת, והשמש סנוורה את המסך של הפלאפון, ולא ראיתי מי זו.

אבל מיד הבנתי מי זאת. כאן אבישג, היא אומרת לי.

כן, (בלב אני חושבת נו, מה את רוצה עכשיו, אבל לא עונה לה תשובה כזו.)

האם לקחת קלונקס בחודשים האחרונים?

למה? אני משיבה בשאלה לשאלה כמו כל יהודייה ראויה לשמה.

כי אנחנו חושבים שאם תיקחי זה יעזור לך.

אני חושבת שצריך הוראה מרופא בשביל לעשות כזה דבר. אמרתי. ובלב שלי חשבתי, מה היא חושבת לה, שאני שפן ניסיונות? ולמה הם צריכים שאני אקח קלונקס? אני לא מרגישה שאני צריכה את זה, אם הם מרגישים ככה, אז שהם ייקחו קלונקס, כדי שהם יירגעו בקשר אלי.

במה זה עשוי לעזור לי? שאלתי.

להיות יותר רגועה, יותר סבלנית, ופחות עצבנית.

אני בסדר ככה, לא צריך לעזור לי. אמרתי בחדות.

אהה, אני מבינה. היא אמרה בטון מסוים. (אולי באנחה) וניתקה את הפלאפון.

ואני תוססת בתוכי, נראה להם שיש לי זמן לכאלה זוטות? אני צריכה ללכת לעבודה, לנשים הנפלאות שאני עובדת איתן, ואסור אסור אסור שהן תדענה על הבעיות שעושים לי ששולחים אותי לאשפוזים וכדומה, אני צריכה להמשיך לנגן, אני צריכה למכור את הספר שלי, למסור הרצאות ולהפיץ את האג’נדה שלי שהיא הורדת הסטיגמה בבריאות הנפש, ושלמתמודדים מגיעה הכרה ועזרה הכי הרבה שבעולם. ושכולם יראו איך מתמודדים יכולים להשיג דברים כמוני, לו רק יגייסו את הכוחות הגנוזים בהם להשיג מטרות בחיים, ויקבלו את העזרה שהם יכולים לקבל, עזרה ע”י ליווי תעסוקתי / עסקי, חיוך, מילה טובה, עזרה טכנית כשהם לא מרגישים טוב, למשל שמירה על הילדים, כביסה וניקיון, הכל לפי העניין והצורך. אז שלא ישימו לי אבנים בדרך ושלא יתקעו לי מקלות בגלגלים, ויתנו לי לנהל את סדר היום שלי של היום ושל הלילה, ברוגע ובשלווה. (ברוגע ובשלווה? תשאל את עצמה אבישג, מי פה הבן אדם שלא רגוע ושלו? שפרלה תדבר על רוגע ושלווה? איך בדיוק?!)

פתחתי עסק של עוסק פטור, על שמי, ומעכשיו אוכל להנפיק קבלות לכל מיני חברות וארגונים שצריכים הכרה בהוצאות שלהם. אני מרוצה שעשיתי את זה כמעט לבד. נכון המלווה העסקית שלי לא יכלה להגיע, אז אני עשיתי את זה לבד, ישבתי וחיכיתי בתור, פתאום יצא מאחד המשרדים יהודי חרדי, ושאל את האנשים מה הם צריכים, הוא ראה אותי וזיהה את המתח שלי שתמיד עולה במקומות רשמיים, הוא לקח ממני את הטופס שמילאתי ותעודת זהות וצ’יק צ’ק הוציא לי תעודה. הוא נזף בי על שאני בלחץ, הרבנית סגל, כך הוא אמר לי, למה את בלחץ, אנחנו מנפיקים אישורים לעוסקים פטורים על בסיס יומיומי אז מה הלחץ.

בקושי הצלחתי לענות לו, אני ככה לחוצה במקומות רשמיים ולא מוכרים. זה הלחץ שלי, לא שלך.

חזרתי הביתה מרוצה מההספק שלי, אחר כך הייתי צריכה ללכת לעבודה, נחתי קצת בבית ונסעתי לעבודה. הייתי צריכה להיות שם בשקט כדי שלא יצא מפי איזשהו פרט בקשר להרצאות והספר שלי, כי אז אתבקש על ידי האישה שאני סומכת שלה, לספר לה על מה הספר מדבר וכו’, דבר שאני מאוד לא רוצה שיקרה.

אחר כך שטפתי את הבית, נכון כל הכבוד לי?

וביום שישי שטפתי כלים, והלכתי לישון קצת. כשהתעוררתי בלי חשק, יצאתי להליכה, דבר ששיפר לי את היוזמה והיכולת, כי אמנם אני במצב רוח מעולה שבמעולים, ויש כאלה שגורסים שזה יותר מדי, טוב אני לא אתווכח על זה, ההליכה היטיבה איתי, היא שיפרה את היוזמה שלי והכנתי שני סלטים לסעודה שלישית (2 סעודות אנחנו אוכלים אצל חמותי.) גם על זה כל הכבוד לי, תודו שכן.

וכמובן הכל בסייעתא דשמיא, אני רק לא הפרעתי…

היום הלכתי ברגל חצי שעה הליכה בשביל הבריאות שלי, אמרתי ליפה אם הבית שבבית יותר נוח לעשות הליכות, כי אני אוהבת ללכת מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה, שתי אופציות שלא מתקבלות על הדעת במקום כמו ההוסטל. מספיק שהמדריכה לא תזכור שהודעתי לה מראש, ופתאום לא תמצא אותי בחדר, מיד מקפיצים לפה משטרה. וחוץ מזה שהמקום נעול בכלל עד שעה שבע-שבע וחצי. היום הייתי בבית אז יכולתי להרשות לעצמי את התענוג, יצאתי מהבית בשעה שבע ורבע, והגעתי לקופת חולים בדיוק חצי שעה לאחר מכן.

בכלל, בבית אני יותר חופשיה ועצמאית, רק צריך לקוות ולהתפלל שזה לא יהיה מדי קשה, כי בכל אופן, הרבה תפקידים שהיו אמורים להיות שלי, מבוצעים פה על ידי כל כך הרבה בנות ואנשי צוות. ובבית הכל ייפול עלי.

ואם מדברים על הניקיון לפסח צריך לקחת בחשבון שגם אז אני אצטרך לעבוד עם העוזרות, שר’ חיים שולם מנסה לגייס. ואז אני אצטרך להתגמש עם שעות העבודה, ושהמלוות שלי לא תעשנה בעיות, הן גם צריכות איכשהו להסתדר בבית ולהתארגן לפסח, ואני נמצאת שם בשבילן.

אבל הכל שווה לי אם אוכל להיות בבית בפסח. עדיין חרוט בזיכרוני אותו פסח טראומתי של שנת תש”פ, שבו היינו נתונים בעיצומו של זמן הקורונה, אנשים רבים נפטרו, והיינו ב”סגר” ולא רק בליל ה”סדר”… לי היה קשה אז מאוד כי כתוצאה מכך לא ראיתי את הילדים שלי יותר משלושה חודשים! אז אני לא רוצה להיות כאן שיהיו דברים שמזכירים לי את מה שהיה אז, והטריגרים יכולים לעורר דובים מרבצם. (את הפסח של תשפ”א אני לא צריכה להזכיר אפילו, הייתי במצב היפומני, והייתי מאושרת למרות שהייתי מאושפזת במחלקה הסגורה של שירת הי-ם… הייתי בגן עדן ואיתי כל המאושפזות והצוות…)

אז כדי שאוכל להיות בבית בפסח, אני צריכה להתכונן, רק שאני לא יכולה להתכונן לבד, אני צריכה עזרה, והרבה.

<hr align=”left” size=”1″ width=”33%”>

[1] לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה – בא לשמה. (פסחים נ:)

[2] ספוקן וורד (באנגלית: Spoken Word, או בתרגום חופשי – מילה מדוברת) היא סוג הופעה המבוססת על שירה מדוברת, כלומר שירה שכתובה במשלב לשוני נמוך יחסית ותוך הימנעות מצורות לשון קשות. בניגוד למחברי השירה האמנותית, כותבי השירה המדוברת לא מכוונים את מילותיהם לדפוס אלא להקראה בפני קהל, על פי רוב בשילוב שפת גוף או מוזיקה. פשטות המילים והאמצעים הנוספים שננקטים הם שמבדילים את השירה המדוברת מהשירה האמנותית. על פי רוב עוסקות ההופעות בנושאים חברתיים או אישיים, והמופיעים משתמשים באמצעים מגוונים, נוסף על עצם הקראת המילים, על מנת להעצים את המסר ואת העוקץ שבו. עם האמצעים השכיחים נמנים שימוש בשפת גוף ובכלי נגינה. בָסגנון אין תבניות משקל או חריזה, ומבנה הכתיבה חופשי לגמרי. עיקר הדגש מושם על טיב ההופעה ועל הקשר עם הקהל במהלכה.

[3] משלי י”ג, כ”ה.

[רות רוט]

פסח תשפ”ג (אפריל / 2023)

מה שהורידו מהבוידעם היה, קנינו ממש מעט אוכל, פירות וירקות, “כדי שלא יישאר אחרי פסח כלום, ואז הכל ירקיב”. בחול המועד פסח קשה למצוא חנויות פתוחות, הגעתי עד לשוק כדי לקנות משהו. כל היום עמדתי במטבח ובישלתי תפוחי אדמה ביצים וקצת ירקות, ביצים, אה וגם בשר.

אני לא אוהבת לאכול בשר, בשבילי זה כמו לאכול גומי, כן גם אכלנו מצות, מצות עם מצות, תפוחי אדמה ביצים וירקות, מצות עם בשר.

ביום ראשון קמנו בבוקר ומה שראינו היה שאנחנו שטים בתוך ים. ים התיכון פרטי משל עצמנו. זאת אומרת שהיתה לנו הצפה. עשינו טעות וניסינו לפתוח את הסתימה לבד, וזאת היתה טעות, כי הדבר גרם להחמרה במצב. השכנים שהם בוועד הבית באו והזמינו אינסטלטור, למצוא מישהו שבא בחול המועד לעבוד בעבודה כל כך מלוכלכת היה גם כן מבצע מארץ המבצעים. בסוף הגיע מישהו ותוך 5 דקות פתר את הבעיה.

אחר כך היתה לנו עבודה להוציא את כל המים מהבית, ולשטוף את כל הבית.

התקשרתי לנחמי, ואמרתי לה שאני לא יכולה לבוא אליה ביום הזה, היא התאכזבה מאוד אתקשר אליך כשאסיים פה עם הניקיון, בסופו של דבר לא הגעתי אליה כי השעה התאחרה.

כנראה בורא עולם רצה שלא אעבוד בחול המועד, ולכן זימן לי את הג’ונגל הזה בבית. (והזכיר לי את הבית של נחמי, על הדלת של הבית שלהם יש שלט: “ברוכים הבאים לג’ונגל שלנו”)

אבישג לא באה היום, יום רביעי. זה פינה לי את הבוקר, כי גם מלכה’לה לא יכלה שאגיע אליה היום,

חבל, דווקא רציתי לדבר עם אבישג. רציתי לספר לה איך היה בחג, ואיך בערב החג. הייתי בבית 3 שבועות! והשמים לא נפלו, ולא התהפך העולם. דווקא היה לי כיף עם הילדים.

אני קשורה אל הילדים שלי בקשר חזק מאוד, כשם שיש לכל גיל את המתיקות שלו, וכל אחד מתחבר יותר לגיל מסוים של הילדים, למשל, יש כאלה שאוהבים את התינוקות הקטנים, אלה שעכשיו נולדו (זה באמת גיל מתוק) או קצת יותר גדולים שעושים חוכמות. ככה מבחינתי גיל ההתבגרות, זה ה-גיל! שמתי לב שאני אוהבת מאוד את המתבגרים שלי, אני אוהבת איך שנחום משגע אותי, למשל איך הוא מבקש בקשה? בצורה מפותלת ובאריכות. הוא שואל אותי איך מגיעים לסבא וסבתא באור עקיבא אפשר ללכת ברגל, אפשר על אופניים או לעצור טרמפים. כל האופציות הנ”ל לגמרי לא נראות לי.

אז הוא מציע אופציה רביעית, עם רב קו. נו מה הבעיה, אני שואלת אותו. הבעיה היא שהרב קו ריק.

אז למה אתה לא מבקש במפורש (ובנימוס, כמובן) אמא אני רוצה שתמלאי לי או שתתני לי למלא את הרב קו?

לדעתי זה בא מעדינות הוא רוצה לבקש ולא יודע איך לעשות את זה בלי שזה ייראה חוצפה. אבישג תגיד על זה שזה מניפולציה, טוב, היא לא מכירה את נחום. היא לא יודעת כמה קשה לו להיות נזקק, כמה הוא עדין נפש ומנסה להיות נימוסי עד כדי כך שקשה לו לבקש.

וועדה של לשכת הרווחה

וועדה שדנה בגורל הילדים.

זה זמן מה שאני מגיעה הביתה לעתים קרובות במשך השבוע (בנוסף לכך הם לילות שבת שגם אז אני בבית מיום חמישי אחרי הצוהריים. עכשיו אני מגיעה הביתה במוצ”ש (גם אם הייתי בהוסטל בשבת) ועד יום ראשון בערב, כי יש לי הרבה עיסוקים ולחזור כל פעם להוסטל זה לא תכל’ס.

אז בשבוע שעבר, לא הייתי צריכה לחזור להוסטל כדי לדבר עם אבישג, כי נפגשנו בלשכת הרווחה שקרובה יותר לבית שלי מאשר להוסטל. היא דיברה איתי על כך שיש בעיה איתי, שכשמתחיל תהליך של היפומניה, אני לא מוכנה להכיר בבעייתיות שבמצב. אני אמרתי לה שאין לה צורך לדאוג, כי אני שולטת בזה, היא אמרה שאין כזה דבר, אם התהליך מתחיל ולא מטפלים בו מיד, עלולים להתרחש אסונות.

נשארנו בתיקו, לי אין יותר מה להוסיף לה ולה אין יותר מה להגיב לי, כי לא אמרתי כלום…

מפה לשם, הגיע זמן ההתכנסות לוועדה.

ישבו שם ההורים כהן, עם מנחת האומנה שלהם עופרה, משפ’ טננבוים לא הגיעה היה שם רק מנחה האומנה שלהם – מרדכי, לאה, מנהלת הוועדה, רווית המדריכה של כל העובדים סוציאליים של המשפחות ובתוכם אביהו עו”ס משפחות ובתוכם שלנו. כמובן אני ואבישג.

הם דנו בכל ילד כמו שאוספים משהו בפינצטה היו מחמאות ופירגונים על הילדים שביסודם הם ילדים טובים שקשה להם בחיים. כמה מהם בפוסט טראומה לדבריו של מרדכי, ובפרט מוישי שהוא מקרה קלאסי של ילד שעבר טראומה בחיים.

אני יודעת מה הוא עבר. אמרתי. כבר אז כשזה קרה ידעתי שטוב לא ייצא מזה. אבל לא ידעתי מה עושים עם זה, את רוצה לשתף מה היה? שאל אביהו.

אני לא יכולה לדבר על זה הרבה כי אבא שלו לא כאן והוא לא יכול להגיב על מה שאני אגיד, דבר אחד אני ארמוז, לא אגיד במפורש. זה היה התקף פסיכוטי של אבא שלו, שמוישי ורבקי ראו את זה באון ליין. מתברר שכל זמן שאלחנן לא מקבל סל שיקום אין על מה לדבר אודות חזרה הביתה מבחינתי. בזאת סיימתי לדון בעניין.

הם הציעו לי לעבור לדירה לבד.

את לא יכולה לחזור הביתה לבעלך כל זמן שהוא נראה ככה (כמו שהצגתי את התמונה מהשטח) הוא חייב סל שיקום ואין כזה דבר שהוא לא לוקח את זה.

אני אומרת בחשש מה, שאם אלך לגור בדירה לבד, יש לזה כמה חסרונות משמעותיים מבחינתי. אחד מהם זה העלות היקרה של שכירות בירושלים גם ביחידות דיור קטנות, ואם אגור שם עם שותפה יש סבירות לכך שיום אחד תדפוק לי ברז ותיעלם, ואז אני אצטרך לשלם את החלק שלה בשכירות חשבונות מים וחשמל. ואם סתם לא אסתדר איתה, אולי היא תהיה סתם איזה קלפטע.

ואם אשכור דירה קטנה אני לא אוכל לקבל את הילדים אלי. ואולי השותפה תתעצבן שילדים מסתובבים בין הרגליים (אולי היא גם תקנא, כי לא קשה לאנשים לקנא בי, למרות שלדעתי אין מה לקנא)

אז יש סיבות שלא אוכל לקבל את הילדים הביתה (כדי שלא יראו דברים שהם לא צריכים לראות, גם ככה אבא שלהם לא רואה אותם לפחות כמה חודשים)

ומצד שני לא אוכל לקבל אותם אם אגור בדירה קטנה עם שותפה.

אז אני מרגישה שוב את החוסר אונים משתלט עלי.

ב12 הצעדים[1] יש מושג של “למסור חוסר אונים לכוח גדול”.

עושים את זה כשיש דברים שאין לנו שליטה עליהם ואנחנו חסרי אונים לגביהם.

אני מוסרת כעת חוסר אונים לבורא עולם:

אני מוסרת חוסר אונים למעלה, שאני לא מגדלת את הילדים שלי ושאני לא יכולה לקחת אותם הביתה בגלל אבא שלהם ואני חוששת שאקבל אותם רק בגיל 18, וכל השנים עד אז אני אלך לבקר אותם כמו איזה סבתא מאמריקה או כמו ראש הממשלה שמגיע לבתי ספר ביום הלימודים הראשון, כדי לברך את הילדים בהצלחה. דבר ששמעתי וראיתי בעיתון.

מי אמר שבגיל 18 הם ירצו אותי? מי אמר שהם יסלחו לי על זה שלא גידלתי אותם? מי אמר שאהיה שותפה לשידוכים שלהם? אני מוסרת חוסר אונים בכל זה. אני ממש נקרעת בדילמה הזאת. בבחינת אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי, אני צריכה לבחור או להיות עם אלחנן, או להיות עם הילדים. ויכול להיות שבכל מקרה לא יחזירו לי את הילדים.

אז להיות לבד בבית, ולא משנה איזה בית, זה כבר מקבל שוויון. כי כנראה בכל מקרה לא אקבל את הילדים.

כמה התפללתי עליהם, כמה אני דואגת להם ורוצה בשבילם את הטוב ביותר אני מבינה את הצורך שלהם ביציבות, ברוגע, בגבולות. הם לא צריכים אמא שהולכת ובאה בלי סדר (טוב, כי הסיבה לכך היא שהילדים לא בבית ממילא לא צריך לשמור כל כך על סדר) ואבא שכל היום מזמזם בקולי קולות, שמוציא כל יום חצי ארון ספרים ושם על השולחן, שם הוא מדפדף בכל ספר ומשאיר פתוח על השולחן. אני לא מאמינה שהוא לומד בכל הספרים האלה בבת אחת. אבל זה באמת לא מעניין אותי חוץ מזה שאני צריכה לצעוק אליו שיכניס בחזרה את כל הספרים.

אומרים לי שאני צריכה להודות על זה שיש לי בעל למדן, ת”ח, עדין נפש ונותן המון אהבה.

אני מודה. אני מוסרת חוסר אונים על כל הנ”ל ועכשיו אני מודה. (על חמישה דברים לפחות)

1. שבעת הילדים המקסימים שלי

2. שיש שלום בית

3. שיש לאן ללכת (הוסטל-בית)

4. על הנגינה בגיטרה

5. פרנסה שאנחנו לא כל כך צריכים לדאוג בקשר אליה כי ביטוח לאומי הוא הכלי שהשם שלח לנו.

ועכשיו לרשום חמישה מעשים טובים שעשיתי היום.

1. התפללתי שחרית

2. כיבסתי את הכביסה שלי

3. שאכלתי ארוחת בוקר וארוחת צוהריים

4. שדיברתי יפה אל בנות מההוסטל

5. הגעתי לפגישה עם המלווה התעסוקתית שלי

ולבסוף (לא אלאה אתכם יותר מדי)

חמישה דברים שאני מתפללת לגביהם למחר.

1. שאקום בבוקר עם כוח

2. שיהיה לי חשק לעשות דברים

3. היום יום שני, יום לפני הביקור אצל הילדים אז אני מתפללת שהביקור יהיה מוצלח.

4. שאצליח לתת מענה לפונות לקו יעוץ שבו אני מתנדבת היום.

5. שלא אשכח דברים למשל – ביקורים אצל רופא, מלווה תעסוקתית, מלווה עסקית ושלא אערבב ביניהם בחינת “אין מערבין שמחה בשמחה”.[2]

והעיקר הוא השורה התחתונה – ממשיכים עם האומנה. לפחות לשנה זו.

שמנה לב! שיש מספרים ליד כל מיני מושגים, זה מפנה אתכם להערות למטה ששם יש הסבר קצר על המונח, או מראי מקומות מאיפה הגיע הציטוט/מושג

<hr align=”left” size=”1″ width=”33%”>

[1] שיטה לטיפול בהתמכרויות.

[2] מו”ק ט.

לדברי

[רות רוט]

הילדים

מידי פעם מגיעים אנשים לקנות את הספר שלי, כל ספר שנמכר משמח אותי מאוד.

באחד הימים אני מקבלת צלצול מהמו”לית שלי ששמחה להודיע לי שהיא מכרה בשבילי עוד ספרים בדיגיטל, יום אחד היא מודיעה לי שהיא שולחת אלי שליח שקונה ספרים בשביל מישהו שמפיץ אותם באוניברסיטאות בחו”ל, הווארד וכדו’. זה מאוד ריגש אותי ושימח אותי.

הגעתי לבית של משפ’ כהן, כן הילדים שמחים לראות אותי והיום (שבת)אנחנו הולכים לבית של באבע, כמו שהוחלט בוועדת האומנה.

בניגוד לדעתה של אבישג שלדעתה רק בגיל 18 אוכל לפגוש את הילדים כמה ואיך שאני רוצה.

הילדים נרגשים מאוד. רוחי אפרוחי שכבר גדלה קצת שומעת מרבקי שרבה עם לייזר בדרך לחמותי, כמובן שיש לנו יותר משני צדדים שילך בצד השני שם הולכת רוחי ונותנת לי יד אז לייזר לא רוצה להיות חמרייזל (גבר בין שתי נשים)

ואז אני מתערבת: תעשו תור, אני אומרת, כל פעם ילד אחד כל פעם אחד אחר צריך להיות ליד מאמע ואחר כך לתת את המקום.

רבקי מתעצבנת, את לא מאמע שלנו, יש לנו רק אמא אחת, מאמא כהן, ואז רוחי אפרוחי משתדלת להפיס את דעתי: לנו יש שני אבות ושתי אמהות. נצבט לי הלב, ליבי – ליבי על רוחי וכל השאר, אני מנסה להיות אמא טובה לילדים שלי ובסוף יוצא לי להיות כמו דודה ולא כמו אמא אמיתית.

האם יש דרך להקל עליהם וגם עלי?

אנחנו מגיעים לבאבע ואז הילדים קצרי רוח עצבניים ושובבים, באבע בלי עין הרע ממרום שנותיה מנסה לפשר ולגשר בין הילדים, רוחי אל תהיי מפונקת תדברי כמו ילדה גדולה, כך באבע,

לאט לאט העניינים מסתדרים, מתברר שהילדים פשוט רעבים וכאשר הם שקועים כל אחד בצלחתו הם מתפשרים על כל דבר

הוועדה קבעה שהם נשארים באומנה למשך עוד שנה דבר שמעלה דמעות בעיני, כי מצד אחד אני רוצה אותם כבר ומצד שני אין ביכולתי לאסוף אותם כל כך מהר.

קודם עלי לתחזק את הבית, וחוץ מזה אני צריכה לעבוד בעבודתי שהיא עבודה נחשקת מבחינתי ואין באפשרותי לעבוד וגם לטפל בילדים ובצרכיהם, בגבול שאני צריכה להציב להם. (למשל לא לצחוק כשאני באמצע לכעוס על מה שראוי לכעוס בשבילו. דבר שקורה לי מדי פעם שאני צוחקת בלי הקשר) אני רואה את מאמא כהן מציבה גבולות ועם זה מסורה ואוהבת, רואים אצלה את המושג “נתינה מולידה אהבה”.

אני מקפידה שבין כל ביקור יהיה לי מה לתת לילים (כולם) מתנה קטנה / חטיף / חבילת מדבקות ועוד כל מיני קשקושים גם באבע נותנת להם “נאש” (באידיש – נשנוש) או קשקושים מהכל בשקל, והם כל כך מתרגשים

אני כרגע לא יודעת לאהוב אותם בלי זה

מוישי המתוק קונה לי מתנות (חלק מהם מהכסף שלי, ש… אל תגלו) וגם לאחים ולאחיות שלו למשל ספרון “מנחה מעריב”, ברכת אשר יצר קטן (שנכנס לארנק) תפילת הדרך, ברכה מעין שלוש וכדו’.

כואב לי…

כואב לי כי אני כנראה לא מספיק טובה בשבילם אני לא יכולה להיות אמא שלהם במובן הפשוט של המילה, ואני שמחה שהם מתייחסים לאמהות האומנות כאל אמא באמת הם צייתנים ברוב המקרים, מקושרים למשפחות שהם נמצאים אצלם, ל”אחים ולאחיות” שלהם רוחי מצהירה שהיא הקטנה גם אצלנו וגם אצל משפ’ כהן, רבקי מתקנת אותה ואומרת שאצל כהן ליבי הכי קטנה, לא נכון מתווכחת איתה רוחי אני יותר קטנה מליבי, היא עדיין לא כל כך מבינה את משמעות האומנה, טוב, אולי בלב כן, אבל במציאות בשטח נראה שלא.

מכל מקום נאסר עליהם לבוא הביתה לפעמים כמו שהיו רוצים, כי הבית שלהם שואב אותם לרגשות לא מרוסנים.

ואני? מבינה וכואבת.

[מרים סולובייציק]

שידוכים

יש דבר כזה שנקרא לחץ חברתי. בהתחלה שדיברנו בבית על שידוכים, או שקו השידוכים אליו חיברו הבנים את הקו שלנו, התחיל לזמר, הבנים שלי, ישראל ונחום היו פורצים בצחוק גדול. צחקו על כל מי שהתארס, אפילו שחבר של נחום (מתחת לגיל 20, למי שמתעניין) התארס עם בת של שכנים שלנו, נחום לא היה רציני הוא לא האמין שיש תוצאות להמלצות שנתן לשני הצדדים, והנה קם הדבר ונהיה, הוא היה מרוגש מאוד מכך שיש תוצאות חיוביות לכמה מילים טובות שאמר.

לאט-לאט התקרבו הדברים גם לגיל של הבנים שלי, וגם לקרובי משפחה, כמה בני דודים התארסו והתחתנו, (גם הם סביב גיל 20) וכן החל לפעול הלחץ החברתי. ישראל הודיע למי שהודיע (לאבא שלו או לרה”י שלו) שהוא מוכן לשמוע הצעות, אף אחד לא מעדכן אותי במה שקורה, אני חושבת שממדרים אותי ואת אלחנן (או שהוא כן בעניינים רק שהוא לא אומר לי דבר בעניין), את רק תתפללי אומר לי חיים שולם המדריך של בעלי. מספיק להם שהבינו את התמונה שישראל מעוניין לשמוע, ושאבא ואמא שלו לא עומדים מנגד, כדי להזרים את העניינים הלאה. יש הצעות עולות ויורדות אני לא יודעת על איזה רקע אני משערת שחלק מהן יורדות על רקע כספי, מי שחושב שאפשר לחתן ילדים עם קצבת נכות, שישכח מזה. אולי על רקע סביבתי / נפשי / גנטי / חוסר הרצון להכניס ראש בריא למיטה חולה / אחר… מחקו את המיותר או שאין מיותר, הכל נכון, רק בשדה של “אחר…” מלאו בבקשה את כל ההשערות הכי פרועות שלכם.

ניתוק מרגשות

שתי האמהות של רוחי הגיעו למסיבת הסידור המסיבה היתה יפה ומרגשת ואני נוכחתי לדעת לשמחתי כי לא יבש לגמרי מעיין דמעותי, ומה שנראה הוא כי הוטל עליו סכר, סכר חזק מאוד! שלא נפתח אלא במקרים מאוד ספציפיים. נחום שואל אותי בתמימות של ילד מתבגר, אמא אולי תגידי לי מתי לאחרונה הורדת דמעות בתפילה על השידוכים שלנו? מתי היית בכותל המערבי? מתי היית בקבר רחל?

ואני לא עונה, רק מזילה דמעה חרישית, כמעט בלתי נראית, נחום שלי, אני עונה בשקט, אתה יודע שאני לוקחת תרופות שמשפיעות עלי, זוהי אחת מהתופעות, הן מייבשות אותי גם פיזית (אני צריכה לשתות את כל הכנרת כדי להרוות את הצמא הבלתי נגמר הזה) וגם נפשית הן מייבשות אותי.

אז איך אבא כן בוכה / צוחק / מביע רגשות באופן חופשי?

כי הוא לוקח תרופות שונות ממה שאני לוקחת, כל אחד עם הבעיות שלו ועם הפתרונות שלו. המעלות עם החסרונות. חוץ מזה שכל גוף מגיב אחרת.

כאב לי מאוד הדו-שיח הזה. שוב פגשה אותי תחושת הניתוק מהרגש, מהחוויה, מהמציאות.

ישבתי עם אמא שלי וראינו סרטים במחשב. היה שם סרט שברגע שהוא התחיל, הבנתי שהזוג הצעיר (?) שנראה שם פוסע החוצה ממבנה כלשהו בידיים מלאות ניירת, הוא זוג ללא ילדים. ככל שהסרט התקדם (בכוונה אני לא מפרטת מה היה שם מסיבות שונות), התחלתי להיכנס לחוויית הסרט, גלגלי המוח שלי נעו אחורה בזמן ונעצרו בין השנים תשנ”ו – תשס”ב, שש השנים הקשות שחווינו אלחנן ואני, מהחתונה ועד לקראת לידתו של ישראל. העיניים שלי התחילו לעקצץ והגרון החל לצרוב. אמא היקרה מרגישה את הלב שלי גם בלי שאצטרך לומר מילה. פרלה את לא צריכה להכריח את עצמך לראות סרט שלא עושה לך טוב, בואי נעבור לסרט הבא. אבל אני לא רציתי כבר שום סרט.

אמא, אמרתי לה, את יודעת שתמיד אמרו לי שאחרי שיהיו לי ילדים, לא משנה אחרי כמה זמן זה יהיה אני אשכח לגמרי את שנות הצער שלי ואהיה כמו כל אם בישראל ששמחה עם הילדים שלה כרגיל, כאילו לא חיכיתי להם הרבה זמן, כאילו הכאב בכלל לא היה שם.

ואני מתביישת לומר שזה לא קרה במקרה שלי. אני לא שכחתי, אני עדיין כואבת את זה, כתוצאה מכל טריגר קטן. למשל, חברות שלי כבר סבתות מזה כמה שנים, הן “הספיקו” להביא יותר ילדים לעולם, הן – ואני.

ואז אמא רצתה קצת לשמח אותי, אז ראינו את ר’ שמעון פרץ ואת הרב שוורץ משמח הלבבות.

אני חוזרת למסיבת הסידור

מסיבת הסידור של רוחי שכבר לא כל כך אפרוחי… רק אצל אמא שלה היא התינוקת, מוז’ינקאלע קלאסית. איזו ילדה חיננית ומתוקה! היא התרגשה כל כך, וחיכתה לזה, ובסוף זה הגיע. היא שיחקה כל כך יפה את התפקיד שלה, והשתתפה יפה בתפקידים הקולקטיביים.

לצלם לא הצלחתי, היד רעדה מהתרגשות… והתמונות בהתאם. כאשר אני מתרגשת זה מתבטא גם בסימנים פיזיים. חוץ מזה שבאתי להתרגש, הגעתי גם כדי לחוות את המסיבה בצד הפנימי שלה ואת זה אי אפשר לעשות, לדעתי, עם מצלמה משעבדת ביד. (כמו שמהבר מצוה של מוישי נשארו לי רק 4 תמונות 2 עם חברות שלי ו2 מהסעודת חברים[1]. עכשיו אני מבינה למה צריך צלם…)

אני חושבת ששעת רצון היא שבה אני יכולה לבקש ולהתפלל, לא קשורה בדווקא לאירועים חיצוניים למשל חג מסוים וכדו’, כן, אז זה שעת רצון אבל יש שעות רצון נוספות, זמנים שבהם אני חווה הצפת רגשות, שהדמעות עולות לי לעיניים, אז אני קרובה להשי”ת ויכולה לבקש מה שאני צריכה ורוצה, גם בשבילי וגם בשביל אחרים, ואז בלי להיות בקבר רחל או בכותל המערבי אלא בין כותלי ביתי (למשל במטבח, שם יש צורה של אבני הכותל בקרמיקה של הקירות) ואיפה שמתפללים שם יש עת רצון.

וגם במילים שלי, רבש”ע, רחמים, רחמים, רחמים!!! תשלח לישראל בן פרלה זיווג הגון וגם לנחום בן פרלה (נא לא להתפלל על השמות האלה, מדובר בשמות בדויים 😊, ולהצלחת כל הילדים ברו”ג.

השתנה השירות של סל שיקום, שמטיל עלינו זכות שהיא חובה, לבחור בין השירותים של הליווי, או ליווי תעסוקתי לשכירים, או לליווי עסקי לעצמאים. מבחינת העבודה שלי שאני שכירה, די עליתי על דרך המלך, שם אני מסתדרת, אמנם קארין מיוזמה דרך הלב עזרה לי מאוד אבל כרגע מה שחשוב לי הוא לפתח את העסק שלי בצורה הטובה ביותר אז קיבלתי את מיכל שהיא ממש מאמנת אותי איך לנהל את העסק כמה שיותר טוב, היא לא עושה דברים במקומי אלא אומרת לי מה ואיך לעשות, ואיך לזכור את מה שעשיתי לפעם הבאה.

פירוט על השירות ואופי הפגישות עם מיכל יבוא בהמשך, כי כרגע אני בשלב די התחלתי בשירות, זה יבוא מאליו במהלך הסיפור.

<hr align=”right” size=”1″ width=”33%”>

[1] סעודת חברים היא סעודת מצוה שבה חוגגים תלמידי הכיתה של חתן הבר מצוה במסגרת הת”ת ובה הנער אומר את הדרשה שהכין וזו הסעודה הראשונה שבה הוא מזמן בברכת המזון, הסעודה נפרדת מהחגיגה באולם עם כל האנשים, ומתקיימת ביום הבר מצוה המדויק.

[מרים סולובייציק]

ולמה זה זכות?

כי עכשיו אני מתמקדת בדבר אחד – ליווי עסקי, אפשר להתקדם יותר,

[מרים סולובייציק]

• אם מישהו חושב שבעובדה שחזרתי הביתה מההוסטל, מראה שאני בתפקוד מלא, שיבוא לספר לי על זה…

  אני יכולה להוציא אחרים מהמאסר שהם כלואים בו, לתת להם יד ולהוציא אותם מהביצה, אלא שאני לא יכולה לעזור לעצמי לקיים את הנאמר אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים[1] אני מרגישה שיש לי משקולות שמפריעות לי לנקות לפסח. הזמן עובר ואני מסתכלת בשעון שעל ידי, שעל הקיר בטלפון ובמחשב ואני מרגישה את הזמן הולך ואוזל פשוט גייט פייפן (מתקלקל, יוצא מכלל שימוש – מאידיש הולך קאפוט (מתחסל נגמר נהרס – מאידיש)

  איזושהי מין עצלות שנפלה עלי זה לא נראה לי דיכי או דיכאון, זה סתם עייפות מהחיים כזו, זה בירידה של ההפרעה שלי – הפרעה דו קוטבית, אם כי בדרך כלל בתקופה הזאת בדרך כלל אני קצת (לפחות) באופוריה, ואני עובדת קשה כמו חמור ועושה לבית טיפול 10,000 אבל הפעם לשם שינוי זה לא כך. סחרחורת בראש כי הלכתי לישון מאוחר יחסית, כל המוח שלי צמר גפן במקום מוח, ראש ג’לי, בקושי הצלחתי לטפל בכביסה, ולכן אני נזקקת למדריכת שיקום ועו”ס (וגם רופא מידי פעם), קשה לי עם התרופות, קשה לקחת כל כך הרבה כדורים, אם אני לוקחת בזמן אני ישנה אחרי שעה ורבע ואז אין לי ערב לעשות דברים ואז אין לי חשק לעשות כלום כל היום. אז אולי אני אקח מוקדם ואז ברבע ל10 אני אקרוס למיטה ולא אעשה שום דבר בבית עד הבוקר.

  אני כל הזמן משכנעת את עצמי (אם זה עוזר בכלל) שהכל יהיה בסדר, וכבר עכשיו בסדר תקבלי את עצמך כמו שאת ואם הבית לא יהיה פיקס, אז אצטט את חמותי:

  מי יכול לנקות כזה בית ענק? מדי גדול בשבילי, צריך לסגור את כל הבית ולמכור לגוי, כן, גם אותי צריך למכור לגוי.

  ואז אני נזעקת – חס ושלום!

  יש לי גם קטע עם השכנים שלי, הם צריכים חשבונות חשמל ומים אבל יש טעות במונה ואני צריכה לתקן אותו, ניסינו להחליף מונה אבל הבעיה נותרה על כנה, וחוץ מזה שהצ’ק של השכירות שלי נאבד ואני לא יודעת מה לעשות. ואני גם צריכה לברר אם הם רוצים להישאר אצלנו או לא. וזה עוד אחד מהדברים שאני צריכה לנהל, אבל שבועיים מלפני האשפוז השני הדברים לא כל כך מתקתקים כמו בעבר, כי לי אין כוחות גוף ונפש לטפל בעניינים מעין אלו.

  <hr align=”right” size=”1″ width=”33%”>

  [1] ביטוי זה מופיע 3 פעמים בתלמוד הבבלי:

  <ul type=”disc”>

• במסכת ברכות^[1] מסופר על רבי יוחנן שחלה ונזקק
  לכך שרבי חנינא יתן לו את
  ידו על מנת להעמידו מחליו. שואלת הגמרא מדוע לא העמיד רבי יוחנן את עצמו
  מחליו, ומיישבת: “אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים”. ואף רבי יוחנן
  שיכל לרפא חולים אחרים, אינו יכול לרפא את עצמו, אלא הוא זקוק לעזרת אחרים.
• במסכת נדרים^[2] מובא שתלמיד חכם מנדה את עצמו
  ומפר את הנידוי שנידה את עצמו, ומסבירה הגמרא שהחידוש בכך הוא שאין אומרים
  כאן “אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין”.
• במסכת סנהדרין^[3] מסופר על מלחמתו של דוד המלך עם ישבי
  בנוב בה השתמש אבישי בן צרויה בשם קדוש
  כדי להציל את דוד, ומוסבר שדוד עצמו לא יכול היה לומר שם זה משום ש”אין
  חבוש מוציא עצמו מבית האסורין”.
• בטעות כתבתי מסר זה במייל נפרד, אז עכשיו כתבתי את הפרק בשרשור של הסיפור של פרלה סגל (מרים סולובייציק)

[מרים סולובייציק]

איך לא כתבתי על זה???

היינו בוועדת סל שיקום:

רותי מנהלת ההוסטל, אבישג מתאמת הטיפול שלי בהוסטל, המדריכה חיה ביילי, שבתאי העו”ס מטעם קופת חולים ויו”ר הוועדה, רחל.

שוחחנו, וכמו תמיד הפוקוס עלי. כולם תמימי דעים שאני לא צריכה להישאר בהוסטל ואפילו רצוי שאעזוב כמה שיותר מהר. ביקשתי מרחל שחיה ביילי תהיה המדריכה שלי בבית, היא הסכימה לשמחתי הרבה. אני ממילא בחגים בבית ואני יכולה כבר לחזור לגמרי, אבל הם רצו שההוסטל יהיה עבורי רשת ביטחון שאם קורה משהו בבית יש לי לאן לברוח, כי כולם מבינים שהחגים מעוררים טריגרים רדומים ועלולים להביא את האדם למצבי קיצון במיוחד אם הוא רגיש בנפשו, אז הוחלט שאצא מההוסטל בר”ח חשוון אחרי שהבנים חוזרים לישיבות.

ואז חזרתי לבית. שעד עכשיו הייתי שם כמו אורחת והפעם אני בעלת הבית ישששש!!!

אף פעם בשנים האחרונות לא ששתי כל כך לחזור הביתה והפעם זה הרבה יותר קל, קודם כל, עשיתי עבודה עם עצמי והגעתי למצב של סבלנות וסובלנות לבעלי, לילדים, ובכלל – לחיים כשלעצמם. דבר שני יש לי המון עזרה, עו”ס שמלווה אותי מטעם החברה של סל שיקום וכמו כן חיה ביילי המדריכה, בנוסף יש לי את העו”ס שבתאי מקופת חולים ומרגלית המדריכה ג”כ מקופת חולים.

והכפילויות האלה כרגע עושות לי ממש טוב, יש המשכיות ביניהן ויש גם דברים שהאחת יכול לעשות והשניה לא. אז אני מרוויחה מכל הכיוונים, אז כל אחד עושה את התפקיד שלו בהקשר אלי.

מאז ומתמיד קשה לי לעבוד עם מלכל’ה. אני סופגת המון ביקורת מהמשפחה שלה שעוטפת אותה בצמר גפן. הם לא מאפשרים לי לעשות איתה שום עבודת שיקום, הם קובעים לה מתי תלך, לאן, ומתי תבוא. אני גם צריכה לדעתם לשמור עליה שלא תקנה דברים מיותרים, שתשתה הרבה ועוד כהנה וכהנה. דברים שאני בפרינציפ לא מסכימה להם בשל מדיניות השיקום שמהווה את תמצית ההוויה של סל שיקום, כלומר, שהמשתקם מקבל זכות בחירה על חייו ושהמדריך/סומך או כל אחד אחר שממלא את הפונקציה של הלווי צריך לעשות עם המשתקם דברים ולא לעשות במקומו.

ההורים של מלכל’ה לא מבינים את השיקום כך, הם חושבים שאני סוג של מט”בית שמלווה אותה לכל מקום ומשמשת בייביסיטר למלכל’ה שלא תחפור להורים שלה יותר מדי. (אם אני לא מגיעה יום אחד הם הולכים לאיבוד עד כדי כך שמלכ’לה מאבדת את חשבון הימים.)

הייתי גם צריכה לשקר להם הרבה, כדי שלא יתפסו אותי בכך שגם אני מתמודדת – כמוה, ומי את שתעזרי לבת שלי, לכי לעזור לעצמך קודם, ככה הם כנראה יגיבו, אז כן, אני צריכה לשקר להם שאני גרה בגבעה הצרפתית, ואני עוברת דירה אחרי החגים – לגאולה.

כמו כן על חופשה, לא הודעתי להם רק סיפרתי להם שאני חולה, כי איך את לוקחת חופשה על חשבוננו? כאילו שהם משלמים על זה, וכאילו שאין חוקי עבודה בארץ שמתירים לצאת לחופשה על חשבון העבודה או על חשבון העובד/ת.

ארך לי זמן להסביר להם את הידוע להם כבר:

אתם לא משלמים על השירות, אלא החברה שמעסיקה אותי וכי העבודה הזאת היא שעתית, כלומר, אני מקבלת כסף על מה שעבדתי ולא על מה שלא, למשל בחגים עצמם, או חופשת מחלה או חופשה.

הם גם היו בודקים בשיטות משלהם אם אני אומרת את האמת. למשל כשהיתה לנו הצפה בבית והזמנו אינסטלטור, עד שהוא הגיע ועד שניקינו את הבית (עשינו ממש פסח) לקח הרבה זמן וכבר לא יכולתי להגיע אליה, וכמובן הודעתי לה.

כשפגשתי שוב את מלכל’ה היא ואמא שלה ביררו שוב אם אכן היתה לנו הצפה, כן, אמרתי להן, כבר דיברנו על זה.

אה, חשבנו שאת סתם עובדת עלינו כי לא רצית לעבוד איתי, אמרה מלכל’ה

למה שאני ארצה לעשות דבר כזה בכוונה. יש לכן מושג איזה גועל נפש זה היה?!

הן לא ידעו מה להגיב ולכן שתקו.

היו עוד מקרים, פרלה, למלכל’ה יש תור לרופא שיניים מחר, אמרה לי מירלה, אמא של מלכ’לה, אבל תבואי כרגיל. היא כבר תהיה בבית עוד לפני שתגיעי.

למחרת כשאני יורדת מהאוטובוס ליד הבית של מלכל’ה מתקשרת אלי אמא שלה ומודיעה לי שמלכ’לה עייפה מאוד מהטיפול שקיבלה ולכן היא הולכת עכשיו לישון, אז את יכולה לחזור הביתה.

כעסתי מאוד אבל לא הפגנתי את כעסי. לא קשה לתאר מה היה אם זה היה להפך…

הקש ששבר את גב הגמל היה מה שקרה בתקופה האחרונה, מלכל’ה התחילה להעלות נושאים בעייתיים. לפי החוק וגם לפי חוקי החברה שמעסיקה אותי, עלי לדווח על הנושאים שהיא מעלה, לאינסטנציה יותר גבוהה ממני, כלומר לשושנה הרכזת שמדריכה אותי. בד בבד שאני מנסה להרגיע את מלכל’ה, שבעזהי”ת לא יקרה כלום, היא ביררה אם אני מספרת לשושנה הרכזת את תוכני השיחות שלנו, אני מסבירה לה שאת רוב הדברים לא, אבל יש דברים שאני חייבת לדווח עליהם, ושלא תדאג, הדברים שמורים בסודיות מוחלטת.

את נפגשת עם פסיכיאטר? אני שואלת.

לא, הפסיכיאטר שהיה לי עזב ועדיין אין לי מישהו אחר במקום. היא עונה.

את צריכה להתייעץ עם פסיכיאטר, זה לא משחק! אני מתרה בה.

מלכל’ה ומשפחתה די מתעלמים מכל הסיפור ולא מעניקים תשומת לב נדרשת בנוגע למצב. ואז אין לי ברירה, אני משתפת את הרכזת בכל המידע החשוב עד קריטי. שושנה מדברת עם ההורים, ומאיפה אני יודעת? לפי שיחת הטלפון שקיבלתי מאביה של מלכל’ה:

תתביישי לך! ככה עושים?! את גרמת עכשיו למשבר אמון אצלנו, הכנסת אותנו לסכסוכים גדולים, מה עדיין את לא מכירה את מלכל’ה שהיא אוהבת לדבר שטויות?! היא סתם רוצה צומי ואת רצה כמו טיפשה לספר הכל לשושנה!

סיפרתי לשושנה על התגובה הזאת, והודעתי לה שאני לא מוכנה שאם יקרה משהו ח”ו זה יהיה במשמרת שלי ויתבעו אותי לבית משפט! שמלכל’ה תטפל בעצמה קודם ואחרי זה תחפשי לה סומכת.

עכשיו אני מבינה אותך, כי גם אני קיבלתי שטיפה מאבא שלה.

בעצם יש לי מישהי אחרת בשבילך. הוסיפה.

סיפרתי למלכל’ה שאני עוזבת החל מיום שלישי הבא. למה את עוזבת? שאלה, מסיבות פרטיות שלא קשורות אליך. אמרתי לה (הפעם זה לא שקר, כי זה קשור להורים שלה ולא אליה, וההתייחסות שלהם למצב של מלכל’ה) מלכל’ה לא באה לפגישת סיום, ואני לא רדפתי אחריה.

שושנה סיפרה לי שיש מישהי במקום מלכל’ה שהיא חושבת שיתאים לי לעבוד איתה. העבודות איתה גם יותר קלות, היא אוהבת שיוצאים איתה לקניות, לביקורי קרובים, משחקים וכדומה. אוסנת.

אוסנת?! גולדמן מרח’ הנביאים??? לא יודעת מה פתאום נזכרתי בה. נפגשנו בכמה צמתים בחיים כשהפעם האחרונה היתה בתוכנית חלונות[1] במתנ”ס.

איך את יודעת? שאלה שושנה.

אני מכירה אותה מכל מיני הזדמנויות – נעימות, ופחות…

אז צריך לברר אם היא רוצה אותך בתור סומכת. אולי לא יהיה לה נעים.

מבחינתי זה בסדר גמור, אני מכירה אותה, אישה מאוד נחמדה, אבל אולי היא לא תרצה, אז טוב שתבררי.

היא שוחחה עם העו”סית של אוסנת, וקיבלנו תשובה חיובית “לניסיון”.

הניסיון הצליח, עובדה שאנחנו ממשיכות. עם אוסנת הרגשתי בעניינים, לא הרגשתי שאני צריכה לשקר לה. זה לא שאנחנו מדברות על המקומות שבהם נפגשנו, אבל היתה אווירה שקטה ונעימה בגובה העיניים. היא גם במצב בריאותי יותר טוב, ואני מרגישה שהשינוי הזה עשה לי טוב. אנחנו גם עושות דברים כיפיים וזה עושה לנו טוב.

<hr align=”right” size=”1″ width=”33%”>

[1] תוכנית חלונות היא תוכנית שמאפשרת למתמודדים זכאי סל שיקום מגיל 18-68 להשתתף בפעילויות פנאי, חוגים, חדר כושר, בריכה וכדומה

[מרים סולובייציק]

למעשה, שכחתי את הפרק הראשון של הסיפור הזה, ואני מביאה אותו כעת, בבחינת אין מוקדם ומאוחר בסיפור ויותר טוב מאוחר מאשר לעולם לא, אז הנה הפרק הזה:

חורף 2022 תשפ”ב

אחרי החגים דובר על כך שאחזור הביתה בקרוב. ר’ חיים שולם (המדריך של אלחנן) ור’ צבי פוקס (רה”י של הבנים שלי) באו לשוחח עם רותי ואבישג ואיתי. ישבנו בחדר צוות. היה יום מעונן והאורות דלקו. שעת אחר צוהריים מאוחרת משהו. ישבנו סביב השולחן העגול ושוחחנו. האוויר שנשב מהאספה הזאת הקפיא אותי טוטלית. ואז החלה הדרדרות. העייפות לא עזבה אותי, הרגשתי כבדות, כאילו כל איבר שבי שוקל טון. המשכתי ללכת לעבודה. המשכתי לנגן. המשכתי ללכת לבקר אצל הילדים. אבל כולם ראו. כולם ראו את חדלות האישים שלי. את העייפות, את הכבדות, את העצבות ואת המתחים. ראו שלא ישנתי בלילה. ראו שלא אכלתי ביום. ראו.

דיברתי עם ד”ר כהנא. זה היה אחרי שסבלתי במשך חודש ויותר. היא הייתה צריכה לחלוב אותי, כל מילה – בסלע משקלה. היא שלפה את המילים ממני כמו ששולפים עצם תקועה בגרון.

היא עשתה שינוי פרמקולוגי, שינוי שהמיט עלי אסון. לא זאת התגובה לה ציפתה הרופאה. שקעתי בבור שחור ועמוק. וכך עבר עוד חודש. עדיף שלא תדעו איך הייתי נראית, גם אני לא ידעתי, וטוב שכך, רק הדיירות בהוסטל, הצוות, המלוות שלי בעבודה והרכזת, הם שידעו, וחבל שידעו. כן, כנראה גם הילדים.

ואז נפגשתי שוב עם ד”ר כהנא. כשראתה שהדיאלוג בינינו הפך למונולוג שלה, היא הציעה את הרעיון שנראה על פניו מופרך לחלוטין:

למה לא להתאשפז?

משכתי בכתפי.

פרלה, את לא צריכה מחלקה סגורה. להיכנס למחלקה פתוחה ברמת ירושלים זה לא פשוט, אבל אני יכולה לארגן לך את זה די בקלות. אני מכירה את מנהלת המחלקה ד”ר חנאן עבאס והיא תכניס אותך כבר בשבוע הבא, אם את מסכימה.

ד”ר חייבים?

כן. אני רואה שאין שינוי לטובה, אלא להיפך. ולכן אני חושבת שבאשפוז יוכלו לעזור לך יותר ממה שאני יכולה. יש להם כלים לכך.

אשפוז במחלקה פתוחה מחייב הסכמת המטופל. אני הרגשתי שאני בדרך ללא מוצא. ועל כן הבעתי את הסכמתי לאשפוז. אם כי לא הייתי בטוחה בכך. זה היה ביום רביעי בשבוע.

למוחרת, ביום חמישי, לאחר שחזרתי שפוכה מהעבודה, פנתה אלי רותי בשאלה: למה לא להתאשפז? לא היו לי תשובות משכנעות נגד, הגם שתשובות משכנעות בעד לא היו באמתחתי, עם זאת הבנתי שזו הדרך היחידה בה יכולים לעזור לי כרגע. מכל מקום, נשלחתי למיון ברמת ירושלים לבדיקה, ככל הנראה כי המצב החמיר. הסתובבתי בבגדי קיץ לא מכובסים בעיצומו של חורף ירושלמי קר וגשום. נעליי נקרעו אך לא מצאתי את העוז ברוחי לגשת לחנות הנעליים הקרובה לקנות זוג חדש. כנ”ל גם המעיל הישן שכבר עשה את שלו, לא זכה להגיע למנוחתו האחרונה בפח הזבל.

הרופאים במיון של רמת ירושלים התקשרו לד”ר כהנא, ונודעו מפיה על כך שאני עתידה להתאשפז ביום ראשון הקרוב. הם גם שוחחו עם מנהלת המחלקה שגם היא אישרה את המידע. חזרתי להוסטל.

ביום ראשון הגיעו הוריי לקחת אותי לרמת ירושלים. אמא נכנסה איתי לחדר הרופא, ד”ר גרין, רופא חדר מיון, לאחר שיחה קצרה הגיש לי טופס הסכמה לאשפוז עליו חתמתי.

הגיעה אחות נחמדה. ימית. היא הראתה לי את החדר שבו אשהה, נתנה לי שהות להתארגן שם ולקחה אותי לסיור במחלקה. היא הראתה לי את חדר השנטי[1] של המחלקה. כורסאות, פופים, אורות בצבעים מתחלפים ומנגינות מרגיעות היו שם. התיישבתי שם, ושם קבעתי את מושבי. מידי פעם ביקשו ממני לפנות את המקום לטובת מטופלת אחרת שרצתה לשבת ולהירגע שם, ואז ישבתי בתוך כורסת ביצה מול דלת הכניסה למחלקה. גם שם ישבתי רבות.

מטופלות שאלו לשמי, דיברו אלי, ואני שתקתי. האחיות פנו אלי, ואני עניתי בניד ראש. לפעילויות שהוכרחתי להיכנס נכנסתי, לאלה שלא – לא. אחת מהפעילויות הקשות ביותר היה חדר ריפוי בעיסוק. ישבתי שם רועדת מקור. כי המזגן לא חימם את החדר כראוי, וכי לבשתי שמלת קיץ, כן אותה אחת שלבשתי בשבוע שעבר. והרגשתי שאני לא מסוגלת לעשות שום דבר. ישבתי שם חמש דקות ובכיתי. קמתי ורציתי ללכת, רק שלא ידעתי את הדרך משם למחלקה. חיכיתי אפוא שמישהי תחזור למחלקה והלכתי אחריה בדבקות. גם למוחרת נשלחתי לשם, וגם למוחרת ישבתי שם חמש דקות ובכיתי, אבל הפעם לשם שינוי הלכתי לבד למחלקה.

הייתי אנוסה גם ללכת לקבוצת DBT[2] של ד”ר הרמן. היו שם סיפורים קשים. בנות התעלפו שם, בכו, יצאו מן החדר בהפגנתיות. רק אני ישבתי שם כנציב מלח קרה כמו ירק שקפא במקרר.

וכך כל פעם חזרתי לישיבתי המשמימה בחדר השנטי או לחילופין בכורסה שבכניסה למחלקה. האחיות לא נואשו ממני, כמו גם שאר הצוות. ניסו ללא הרף לדובב אותי. במרוצת הזמן משהו התקדם. האחיות והרופאים הצליחו לדובב אותי, ולהוציא ממני משפט או שניים. (במקביל עשו שינויים במינונים של התרופות.)

בהוסטל תוכנן זה מכבר ערב משפחות. ערב שבו מתארחות בהוסטל המשפחות של הדיירות, יש ארוחה טובה ויש תוכנית. כשעוד הרגשתי קצת פחות גרוע, כחודש לפני האשפוז התנדבתי לעשות שני דברים: לכתוב שיר ולהכין הרצאה קצרה. השיר שכתבתי הוא:

מוֹרֶשֶׁת יָפָה[3]

מְאוֹר פָּנִים

לִפְנַי וְלִפְנִים

הֶאָרַת פָּנִים

תִּתֵּן אוֹנִים

עַל כָּל פָּנִים

לְכָל הָעוֹנִים

יְרֻשָּׁתֵנוּ יָפָה

כְּמוֹ יָפָה

לְלֹא אֵיפָה וְאֵיפָה

שְׁבָחָה יָפָה

נָתְנָה לַעֲיֵפָה

מוֹרֶשֶׁת יָפָה

שִׁיר וּשְׁבָחָה

מָאוֹר וְשִׂמְחָה

לְנֶפֶשׁ מְנוּחָה

שיר זה צץ במוחי בשבת שבה שהיתי בבית חולים, מאחר שאני שומרת מצוות לא יכולתי לכתוב את השיר בזמן אמת, פחדתי לשכוח את השיר אז הסתובבתי במסדרונות המחלקה ומלמלתי לעצמי את השיר לא היה אכפת לי מה חושבים עלי, ממילא כולם חשבו שאני משוגעת, כלומר ידעו שאני משוגעת, כלומר ידעו שכולנו משוגעים. השיר נכתב במהלך האשפוז, כנגד כל הסיכויים ששיר כזה יכול להיכתב על ידי אישה שנתונה בדיכאון משתק. וההרצאה בכלל עמדה לרדת מהפרק לאחר שבשבועיים הראשונים לאשפוז לא דיברתי יותר ממילה – שתיים במשפט.

כשיוכבד המדריכה שלחה לי מייל, שהודיע לי שאני לא חייבת אם קשה לי, והתוכנית לא חייבת לכלול הרצאה, פתאום חגרתי בעוז מותניי, ואיכשהו היה איזה כוח שמשך אותי מהבור והתיישבתי לכתוב את ההרצאה. שלחתי אותה לרותי, ולאחר מקצה שיפורים שקיבלו את אישורה הסופי, התחלתי ללמוד את ההרצאה בעל פה ולאזור כוח לומר אותה לכל מי שרק הסכימה להקשיב לי. תיזכר לטובה גיטה, תרפיסטית במוזיקה, שתמיד לאחר קבוצת מוזיקה ישבה איתי בחדר השנטי והאזינה לי בפעם המי יודע להרצאה.

ייזכר לטובה האשפוז ההוא. לאחר שבועיים ניתן לומר שמאמציהם של צוות בית החולים לעזור לי החלו לשאת פירות, הייתה שם אוזן קשבת מטעם כל אחד ואחת מהצוות. תמיד היה להם זמן להקשיב, ולענות על שאלות. לכל אחת הייתה אחות אישית שהייתה זמינה לה ברוב שעות המשמרת שבה נכחה. תיזכר לטובה ימית, האחות שליוותה אותי יד ביד עד לשחרור, כעבור חודש.

לאחר השחרור חזרתי לחיים. אבל הפעם באמת. הייתה עוד פעם אחת שבה מצב רוחי התרומם, אולם לאחר שהסכמתי להעלות את מינון אחת התרופות חסכתי מעצמי אשפוז מיותר, לאחר מכן עליתי על גל של יציבות. גל רגוע. המשכתי לערוך את הספר “בין הניתוקים”. ובאיזשהו שלב קישרה אותי אילנה מיוזמה דרך הלב[4], עם שושנה, עורכת ומוציאה לאור, מהוצאת פיוטית, שקישרה אותי גם עם איה המעצבת הגרפית.

<hr align=”left” size=”1″ width=”33%”>

[1] שנטי – חוסר מתח ודאגות, שלווה, רוגע

[2] השיטה משמשת כיום לטיפול בטווח נרחב של בעיות נפשיות על ספקטרום הוויסות הרגשי, כן בדפוסי התנהגות לא יעילים ואימפולסיביים כמו פגיעה עצמית, נטייה אובדנית ושימוש בסמים.

הטיפול הדיאלקטי-התנהגותי מבוסס מחד על טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות השמות דגש על שינוי – שיפור היכולת לוויסות רגשי, עבודה על כישורים ומיומנויות בינאישיות, שיפור היכולת להתמודדות עם לחצים ושיפור בוחן מציאות; ומאידך על רעיונות של קבלה עצמית, תיקוף, סובלנות ועמידות למצוקה רגשית וקשיבות (מיינדפולנס)

[3] ע”ש חברתנו יפה ע”ה

[4] יוזמה דרך הלב, הנו ארגון המרכז ידע ומומחיות, ששם לו למטרה להביא לשינוי חברתי כלכלי במעמדם של אנשים המתמודדים עם נכות על רקע נפשי, פיזי או חושי, באמצעות השמעת קולם, והשתלבותם בקהילה ובשוק העבודה הפתוח כמשתתפים פעילים, מתפרנסים ומשפיעים.

hamichlol.org.il

ויסות רגשי" – המכלול

ויסות רגשי" – המכלול

[מרים סולובייציק]

נסיעות וטיולים

חיים שלום מסור אלינו מאוד, הוא מחפש לנו צימר במירון, זו כבר שנה או שלישית שאנחנו מגיעים לשם. בשנים שלפני כן היינו נוסעים לכל המקומות בתחבורה ציבורית דבר שלוקח אנרגיה וזמן, חיים שולם (המדריך של בעלי) חשב שעדיף לנסוע עם נהג פרטי, יש לו אחד כזה, אחיו שימי. לשימי יש נכות ברגליים וע”כ הוא נוהג ברכב מותאם לצרכיו חיים שולם ושימי משאירים את הילדים בבית עם הנשים ושניהם מתמסרים לנסיעות ולאטרקציות שונות. אני מחזיקה כרטיס נכה שמאפשר לי להיכנס במחיר מוזל ולפטור מתשלום עבור מלווה, חיים שולם מתנדב להיות “המלווה” שלי, גם לשימי יש כרטיס נכה והוא מכניס את נחום שלי ללא תשלום (ישראל לא הגיע לטיול רק נחום רבקי ולייזר) יש לציין שבכל אטרקציה אנחנו חוסכים כמה עשרות שקלים, כך שאנחנו מרשים לעצמנו קצת להתפרע. אנחנו גם נכנסים מחוץ לתור. אז בשיט טורנדו השארנו את הנעליים בחוף ועלינו יחפים לסירה, ראינו את בחורי עכו קופצים לים ממרומי החומה, וכן, נשארים בחיים ראינו גם דייג שמוציא מהחכה את הדג שתפס, וכבר כבר הוא שם פיתיון נוסף כדי לתפוס עוד דג.

ירדנו לסירה היא מעוגנת לחוף עם חבלים חזקים אבל זה לא עוזר לי להוריד את הפחד שלי וחוסר היציבות, נחום היה צריך לעזור לי להיכנס ואז התחלנו לשוט, כשהנהג מתחיל להתפרע עם הסירה הוא הופך אותנו מצד לצד, כאילו אנחנו שניצל שצריך להיות עשוי טוב מכל הכיוונים, הנהג מקבל בתגובה קריאות עידוד “אחלה, “אחלה”, “שוקראן”, ועוד… צריך להחזיק חזק כדי לא ליפול לים הפתוח, זה מזכיר לי ששנה קודם לכן עשינו קייאקים בירדן, הבנים קפצו למים, ובחזרה לקייאק, ואז הם החליטו שהם רוצים אותי ואת רבקי בתוך המים, הם מטים את הקייאק הצידה ואז דוחפים את שתינו החוצה. המים קרים ועמוקים, אני מרגישה חוסר יציבות, אני לא מעזה לשחות במי הירדן הירוקים, יש במים לוטרות[1] ואין לי חשק לפגוש אותן. רבקי מחזיקה בקייאק כי היא לא באמת יודעת לשחות, נחום דוחף אותה לתוך הסירה אותי הוא משאיר בחוץ, בסופו של דבר תחנוני לנחום עושים רושם והוא מרחם עלי ועוזר לי לעלות לסירה.

בהמשך הדרך אנחנו נתקלים בכמה חבר’ה שאיבדו את המשוטים שלהם והם ביקשו מאיתנו את המשוטים שלנו. אני לא מסכימה בשום פנים ואופן לא רק שאנחנו ניתקע אלא גם ידרשו מאיתנו קנס על אובדן המשוטים ועל כך שלא הגענו בזמן, תנו להם להתמודד, אמרתי לחבר’ה שלי.

הגענו בזמן למעגן ואני כולי רועדת מקור.

הגענו לצימר עייפים אך מרוצים. אחרי מקלחות, והירדמותם של אבא, רבקי ולייזר, יצאנו לנסיעה לקברי אביי ורבא על שפיץ ההר, בלילה לא יכלו לראות כלום אבל ביום אני יודעת שאפשר לראות את חלקו הגדול של הגליל העליון, פעם עשינו את הדרך הזאת בטרמפ, (עוד לפני שהייתי מודעת לכך שאני משוגעת ועושה דברים מטורפים, באחת ההזדמנויות שבהן הלכנו ממירון לצפת ברגל שאת סיום הדרך עשינו בטרמפ שהביא אותנו עד לקברים הנ”ל).

מה שראינו שם היה מדהים! בשעה 12 בלילה היה שם יום! אנשים עושים מנגל בכל פינה, ילדים מתרוצצים סביב, אורות דולקים בכל המתחם, יש שם עוד כמה קברים שאני לא זוכרת את שמם.

אחר כך נסענו לעמוקה, היינו האנשים האחרונים שהיו שם, כל הדרך חושך ואפלה, ואנחנו צועקים בקולי קולות את שמותיהם של הבנים ואת שמותיהם של עוד כמה מיקירינו שזקוקים לישועה.

אחר כך חזרנו לצימר.

מדי פעם היינו נוסעים לסניף של אחד מרשתות המזון הגדולות ועושים קניה גדולה של אוכל וחטיפים. כמו שאתם מכירים אותי אני צמחונית, אבל הבנים מצליחים לגרום לי להכניס לפה דברים שלא חלמתי שאעז לאכול למשל, נקניקיות ופסטרמה…

בכלל, הבנים נהנו מכל אטרקציה, מכל אוכל אף שהוא לא יכול להיכנס לקטגוריה של משהו אכיל. הם אכלו דוריטוס שמבחינתי זה דיקט מתובל, צ’יפס שמכיל בתוכו כמות בלתי נתפסת של מלח ושמן, ועוד.

היחיד שלא נכנס לעניינים והוא נמצא כל היום והלילה בצימר, הוא אלחנן. הוא יושב והוגה בתורה, כן, הוא הביא כמה ספרים ביניהם גמרא ורמב”ם, והוא לומד מתוכם ללא הפסקה, לא עוזרים השכנועים של חיים שולם, שימי ונחום שיצטרף לפחות לאחת הנסיעות. אנחנו בשלנו ואלחנן בשלו.

ערב אחד הצטרף אלינו ישראל, הוא הגיע בסיומה של נסיעה של חברים מהישיבה שלו, אחרי כמה חוויות אקסטרים שעשה עם החברים הוא ישן אצלנו בצימר, ולמחרת לקח את אלחנן לירושלים.

החופשות האלה מטעינות את כולנו בדלק שמתניע אותנו במהלך השגרה שמתחילה בר”ח אלול הבעל”ט.

<hr align=”right” size=”1″ width=”33%”>

[1] לוטרות הוא שמה של תת-משפחה במשפחת הסמוריים, הכוללת 13 מינים של יונקים מימיים, הניזונים מדגים ורכיכות, וכן מחסרי חוליות אחרים, דו-חיים, ציפורים ויונקים קטנים. ויקיפדיה

0

HE.WIKIPEDIA.ORG

he.wikipedia.org

לוטרות" – ויקיפדיה

לוטרות" – ויקיפדיה

[מרים סולובייציק]

אז איך צומחים מתוך הקושי?

כשחזרתי הביתה קיבלתי מיד את חיה ביילי כמדריכה וגם את נעמי העו”ס גם שבתאי העו”ס מקופ”ח מתאם הטיפול שלי, ומרגלית המדריכה גם כן מקופ”ח ממשיכים לעבוד איתי והעניינים מתקדמים, ככה אני מוחזקת מכל הכיוונים. מתברר שהעניין עובד הכי טוב שאפשר עם חיה ביילי אנחנו מתקתקות את עבודות הבית, הארונות מלאים בגדים ישנים של הילדים, כיום הם לא צריכים אותם כי קונים להם בגדים אצל המשפחות שהם מתגוררים אצלם, חלק מהבגדים לא משומשים, אפילו הטיקט של החנות עדיין תלוי עליהם, ארזנו הכל בשקיות גדולות, איזה 8-10 שקיות, והעברנו הכל לגמ”ח השכונתי שם שמחו לקבל את הבגדים, גם בגדים שלי שכבר לא התאימו למידה שלי (ירדתי ב3 מידות) נשלחו אחר כבוד לגמ”ח. מגיע לך להתחדש, חיוותה חיה ביילי את דעתה, וזה מה שעשיתי עוד בימי ההוסטל העליזים.

השארתי לי את הסריגים של רוחי מהימים שבהם היתה תינוקת קטנה, וגם את הכובע של רבקי שדודה רבקה סרגה לה באהבה רבה. סידרנו את הפליימוביל. אוי, הפליימוביל, יש לי שיר על הפליימוביל שגם עכשיו שוכב במגרה כאבן שאין לה הופכין (אתן זוכרות את מה שהזכרתי באחד הפרקים הקודמים שאסור לילדים הקטנים להגיע לבית כיוון שזה גורם להם לרגשות לא מרוסנים). אז הנה הקטע על הפליימוביל (מי שכבר קראה אותו כי הוא מופיע באחד הדיונים – יכולה לדלג עליו ולהמשיך להמשך הפרק, עם זאת אני חושבת שהוא מקבל משמעות מיוחדת כשהוא בא לפרק זה בדיוק בהקשר הנכון).

פליימוביל / פרלה

בובי התמתח, שפשף את עיניו והתיישב.

גם היום אף אחד לא קרא לו.

הוא הקשיב היטב!

גם סמי שמשמאלו

התעורר כבר

וכך כל שאר החבר’ה.

כולם תהו.

חלקם קצת בכו.

מה אתה אומר, סמי?

שאל בובי את ידידו.

גם היום לא יקראו לנו?

אני לא יודע, אמר סמי.

סילבנה גרדה את ראשה

היא היתה הריאלית, בפרשה.

גם היום לא יקראו לנו.

היא אמרה בביטחון עצמי.

של פקידה בביטוח לאומי.

לעומתה שוגי שפשף את עיניו.

אלו לא דמעות,

הוא אמר בקול מעובה,

זה סתם גירוי בעין.

כי ישועה אין.

המכוניות והרכבים בשקט שכבו

לא השמיעו קול נהמת מנוע,

והצ’קלקות לא נדלקו.

הם שכבו שם באי סדר משווע,

בתוך מגירת הצעצועים.

כבר כמה זמן? מי יודע?

איפה הילדים החמודים

שתמיד היו באים אחרי הלימודים?

פעם, לפני המו—–ן זמן

היו מגיעים ילדים גדולים ומתוקים,

פותחים את מגירת הפליימוביל

הגדול שבהם היה המוביל

משחקי דמיון היו משחקים

וממריאים לשחקים

ועכשיו? איפה הילדים האלה עכשיו?

הם כבר גדלו, מן הסתם,

רק רוחי אפרוחי הקטנה,

שכבר גדלה בשנה ועוד שנה,

היום כבר יכולה

כי היא כבר גדולה

לשחק בפליימוביל

רעיונות יצירתיים להגשים ולהוביל

אילו היתה גדלה עכשיו בבית.

אבל אותה לא הכירו הצעצועים

כשהלכה מן הבית היתה כבת שנה,

ובפליימוביל יש חלקים קטנים

שאסורים למשחק של ילדים בגילה.

אי לכך ובהתאם לזאת,

לא הכירו בובי הבנאי, סמי הכבאי,

שוגי השוטר וסילבנה וכל האחרים

את רוחי אפרוחי.

הם התגעגעו נואשות

לשמוליק, מוישי, רבקי ולייזר.

בינתיים שמוליק ומוישי כבר עשו בר מצוה,

ורבקי קרובה לבת מצוה,

הם כבר לא ישחקו בפליימוביל.

הם כבר עברו את הגיל.

עברו את הגיל?

אז למה כשהם באים פעם ב…הביתה לבקר

מצעד הפליימוביל מיד מסתדר

ורבקי תמיד לוקחת את סילבנה

מוישי לוקח תמיד את שוגי עם הזינזנה

לייזר מקים אתר בניה עם בובי

ועוד כמה שזה אצלם הובי

ושמוליק מארגן זירת שריפה

יחד עם סמי ועוד כמה חבר’ה

ו… אמא את מרשה קצת מים

כן, אני עונה בלי לחשוב פעמיים

הוא ממלא את ניידת מכבי אש

משפריץ לכל עבר כמתבקש

וכך תמיד תמה לה שעה קלה של קורת רוח

ואז אני נזכרת בנשיאים ורוח

שמביאים בכנפיהם אבק שכוח

והכובע שסרגה דודה רבקה לרבקי

נמצא במגרה מעל, בין כל הסריגים

המהממים והמתגעגעים.

רוחי אפרוחי בין המשחקים משתלבת

מכל הדמויות ממש מתלהבת

מוישי מצא סליק של “אג’ואים”

ורבקי מצאה אוצר של מדבקות

גלי הנוסטלגיה עולים וגואים

לייזר מצא פנס לייזר

ושמוליק גילה את התעודות

שעליו הן מעידות

כי מצטיין הוא במשניות בעל פה

נחום מצא את הסידור

תפילת כל פה

הישן של סבא,

רק ישראל לא הגיע

והוא אפילו לא הודיע

כי…

אין בכוחו לפגוש את כולם

עד שהוא הצליח

לבנות לעצמו עולם בטוח

בתוך המצב הקשוח

והכל עדיין כל כך שברירי

אז איך יבוא ויפתח לעצמו

את הפצעים???

אני מנסה ולא מצליחה

להוסיף לספוקן הזה

אור ושמחה

כי מה שמח בזה

שהילדים לא בבית הזה

והחדר נותר מיותם

ואני לא נמצאת איתם

אין למי להכין פודינג

וסנדוויצ’ים לארוחת בוקר

אני כותבת ובוכה

כי גם בבין הזמנים

הם לא כאן

איה הם והיכן

ואיפה נשב בליל הסדר

אני אומרת לעצמי

שזה לא רק בגללי

שאני לא יכולה

לארגן ליל הסדר

אני מסתכלת לכל עבר

ויודעת שאבא של הילדים האלה

אינו יכול בעצמו

לערוך את הסדר

כי אם כן, תוך 10 דקות

אנחנו אחרי הכל

בלי להבין אף מילה

הכל מריץ הוא בלי תכלה

ואני צריכה עם זה להשלים

שלעולם לא אהיה עצמאית

בכל מיני מובנים

ותמיד אהיה תלויה באחרים

להזמין את עצמי

להתארח בחג

אני מתפדחת

ומגרדת את הפדחת

מרגישה כמו קבצנית

משתדלת לא להיות עצבנית

כותבת ובוכה

איה חוש הומור

כמו שתמיד היה לי

איפה הוא האור

ושמחת בחגך

היצר הרע משתלט עליך

צריך על זה לעבוד

למרות הייסורים

לקח ללמוד

לקוות לטוב

ולשמוח במה שיש

גם אם מכבי אש

שוכב כרגע

בתוך מגרת הצעצועים

ואז אני כוחות לוקחת

ומכל הילדים שואבת נחת

מקווה לימים טובים

לחזור לגדל את הילדים האהובים

ואולי זאת התקווה

שביסודה מונחת

הרוגע השלווה והנחת

ואת הדאגות לוקחת

מתוך הכאב אני צומחת

אני מנסה לצמוח אבל אני לא יודעת איך לעשות זאת, האם לעמוד על קצות האצבעות כדי “לגבוה” בעוד ס”מ או שניים? לנעול נעלי עקב או פלטפורמה כדי להיות יותר גבוהה? אני יודעת שאלה שטויות במיץ עגבניות.

גם להנמיך אחרים כדי להיות יותר גבוהה זה לא ישר , לא אתי ולא מוסרי.

אז איך צומחים מתוך הקושי? ידעתי שזה דורש עבודה, עבודת המידות, את העין הטובה, את הפרגון לזולת ולאו דווקא לעשות לו לייק, לשמוח בשמחתו, הוי, כמה זה קשה! השם יודעת עד כמה אני עובדת על זה, גם על מידת הזריזות אני עובדת קשה, קשה מאוד בפרט בעבודות הבית.

ועכשיו יש אתגרים של פסח, טוב אז במשך החורף עבדנו על הארונות, במיטות אצלנו לא אוכלים, אז אני מוותרת עליהן מראש.

אני מתבוססת בכאבי, ובכאבו של אלחנן, נפשנו יוצאת אל הילדים שלנו, אנחנו רוצים אותם כבר בבית, אבל זה אפילו לא מתקרב אלא בביאת משיח צדקנו. אמן כן יהי רצון ונאמר אמן.

ואז אין למי להזכיר לנער את הבגדים לפני שנכנסים לחדר ולנגב את הרגליים בסמרטוט שעל הרצפה בפתח החדר. הגדולים מקפידים על זה מאוד.

כשחזרתי מהעבודה אני מופתעת לשמוע קולות גבריים מעם המטבח. הבנים הפתיעו אותי וניקו את המקרר לפסח, הם הוציאו תחת ידיהם מקרר חדש דנדש, פשוט בונבוניירה, אלה היו נחום ושמוליק, אחר כך הגיע ישראל, והוריד לי את הווילונות בחדרים ותלה את הווילון המכובס, וגם ניקה את הפילטרים של המזגן.

[מרים סולובייציק]

עוד קטע קצר:

ואיזו בת מצוה עשיתי לרבקי?

הודעתי לה מראש שלא תהיה מצגת כי אין מספיק תמונות, וכי חבל על הכסף.

אז ככה, רבקי הגיעה אלינו הביתה (כפוף לאישור מיוחד מהרווחה). יצאנו לגאולה וקניתי לה מצלמה. ומשם נסענו לכותל, התפללנו מנחה ואמרנו כמה פרקי תהילים. חזרנו הביתה (שלנו) ורבקי לשה איתי ביחד בצק שמרים לחלות ולחמניות לשבת. רבקי התכבדה להפריש חלה. דמעות עמדו בעיני שתינו כשהתפללנו על עצמנו ועל יקירינו שכולנו נזכה בבריאות שלמה, שמחה ונחת. בינתיים עד שהבצק תפח התיישבנו בסלון, ואני ניגנתי לה בגיטרה ושרתי לה שירי נשמה עתיקים, ישנים נושנים, עם ניחוח של פעם. אמנם רבקי לא הכירה את השירים האלו, אבל בכל זאת היא נהנתה. לאחר שנאפו החלות היא הלכה לבית של כהן, כולה שמחה ומרוצה. לאחר שהיא הלכה, אלחנן ביקש עוד מינימום 2 שירים מלווים בגיטרה. המנגינות נגעו לו בלב.

מי צריך בת מצוה גדולה ורהבתנית?

ילדים צריכים בעיקר תשומת לב, וזאת קיבלה רבקי בכפל כפליים. לא היו בשטח עוד בנות שגם הן היו רוצות קצת צומי, את הכל היא קיבלה ישירות ממני, ללא כל מתחרות.

היא גם קיבלה מתנות מכל משפחת כהן המורחבת, שרצתה לשמח אותה ביום הגדול.

[מרים סולובייציק]

ערב פסח תשפ”ד אפריל 2024

תמיד הייתי בתזזית בערב פסח, אף פעם לא הייתי רגועה. בתור ילדה הייתי מסתבכת במריבות עם האחים היקרים שלי, אלה שיותר גדולים ממני. הייתי לוקחת את הילדים הקטנים לגינה עם מתקנים, נותן להם אוכל וממתקים. הכי אהבתי את השוקולדים שנמכרים במשקל.

לפעמים נסעתי איתם לאקוודוקט[1], שיש שם עתיקות וחוף מדהים היינו יושבים על החוף וצופים בגלי הים.

בינתיים התיאבון של הילדים היה מתעורר והייתי נותנת להם סנדוויצ’ים עם מאכלים לא סטנדרטיים, כל מיני המצאות שרק ערב פסח מייצר אותם. זה מה שהיה מרגיע אותי, גם הטיפול בילדים וגם החברה שלהם וגם גלי הים הרגיעו אותי.

בליל הסדר הייתי תמיד מתוחה, היתה שעה של עייפות שהיתה עוברת עלי ועל האחרים, הם היו צוחקים בלי קשר, צחוק של עייפות, ואני הייתי בוכה, ולא מבינה על מה הם צוחקים. דאגתי תמיד לשבת ליד אבא ולחוות את ההגדה בכל גופי ונשמתי. וכל זה עד המריבה הבאה. הייתי פורצת בבכי ויושבת על המדרגות, לא עניין אותי האפיקומן ולא שום דבר אחר. הלכתי לישון, עד שהתחלנו לקבל תורנות בשטיפת כלים יום אני יום אחותי, את הבשרי אני ואת החלבי היא, דינה, ולמחרת להיפך, ואז יצא לי לשטוף כלים בליל הסדר הייתי הולכת לישון עד שעה מוקדמת בבוקר ואז שטפתי את הכלים, הייתי מספיקה עוד לפני תחילת התפילה בבית כנסת, ואם לא – היה זה רקע לעוד התפרצות מצדי.

ואז אחד האחים העיר שהכלים לא נקיים, מאז התחלתי לשטוף כל כלי 3-4 פעמים, ונראה אותו שיגיד משהו…

היינו ילדים, עברו שנים, היום אנחנו בקשר טוב ומיטיב.

אז כבר מהילדות לא הסתדרתי עם פסח וערב פסח, למרות שהיה לי יומולדת יומיים לפני פסח.

גיל ההתבגרות עבר עלי עם הרבה סערות וקשיים, אם כי לא הייתי ערה להם. ועד היום אני אומרת שלא עוררתי סערות ושערוריות כל שני וחמישי, גם לאחר החתונה לא היה פשוט פה בערב פסח.

היו לי המון נערווים, ישבתי שעות על הרצפה ועברתי עם מברשת שיניים ו/או קיסם שיניים מסביב לכל בלטה ולכל פנל. הייתי מפרקת את הגז ומנקה גם מבפנים המטבח היה סגור ל3 ימים(!) קמתי כל בוקר בשעה 4-5 לפנות בוקר והולכת לישון ב1 בלילה, כלומר 2-3 שעות שינה בלילה. כוח היה לי מפה ועד להודעה חדשה, ניקיתי כל פינה, הייתי יושבת על הארונות ומנקה גם שם, יש לנו בבית תקרה בגובה 3.5 מטר בערך, מעל כל ארון זה תפקד כמו בוידעם קטן ששם אוכסנו כל מיני שמאטעס, מבחינת הגובה הסטנדרטי של הארונות היה לי מקום לשבת שם.

אז גם אז לא הייתי הכי רגועה, הייתי מסיימת את העבודות עד י”ג בניסן ואז הייתי נוסעת לאחת האחיות שלי ועוזרת לה, במלוא הטורבו.

אף אחד לא עמד בקצב שלי, מנגד, מבחינתי העולם היה איטי מדי, לא הצלחתי להתמודד עם האיטיות של האנשים ושל העולם. כל יום נמתח ונמתח כמו מסטיק, כמו מפרש מתוח היטב על התורן.

להרוג טורקי ולנוח…

להרוג טורקי ולנוח

ככה הזמן מרוח

היטב-היטב מתוח

כמו סדין או מפרש

או נמשך במפורש

מעבר למתרס

מה שלא תעשה

היום, מחר תנסה

או מחרתיים ייעשה

כמו שאמרו פעם

פרה-פרה בכל פעם

ולא פירשו הטעם

אבל לכולם ברור

ללא ערעור

כמו סוד “שמור”

שבעצם זה בא

ממידה מרובה

של עצלות…

היום אני יודעת מה היה האי שקט הזה, יש לו מעלות וחסרונות.

לפעמים אני מתגעגעת לאי שקט הזה, אבל לפעמים

אני נתונה באי-שקט

אני רוצה להגיע לאי

לאי של שקט

בתוך האי-שקט

מחפשת את השקט

את השקט שבאי

שבאי-שקט

את האי השקט

זה לפעמים מתיש האי שקט הזה. אבל אותי הוא שירת האי שקט הזה. הייתי מסתובבת בבית כמו אחוזת תזזית, הילדים היו בחוץ עם כל השכנים, גם כשהשכנים עלו הביתה הם עוד נשארו, אד שאקנה את המטבח עד אחרון הפירורים הקיימים והדמיוניים. הייתי מכניסה אותם ישר למקלחת כי מי יודע כמה חמץ נדבק בהם כשהיו בחוץ.

תמיד הייתי מופרעת בתקופה זו של השנה, לעומת החורף שאז הייתי מכונסת יותר ממעטת לדבר.

הפעם אני רגועה ואני לא מעכלת את זה, איך זה ערב פסח בלי נערווים ובלי וויכוחים והתפרצויות.

על ההתפרצויות הייתי רוצה לספר קצת. הייתי מתפרצת אם משהו לא היה הולך לי ואיך הפסקתי עם זה? (חוץ מהכדורים שנותנים לעיתים מענה חלקי) תמיד היו לי כאבי בטן קשים בזמנים לחוצים, כאבי תופת, שכיום שאני כבר אמא לכמה ילדים אני יודעת שהכאבים האלה היו כמו בזמן לידה, עד כדי כך! ומתי הם היו מתפרצים ביתר שאת? בזמן שהייתי צועקת, בוכה בכי היסטרי ומתפרצת כמו דינמיט, אז הלכתי לרופא משפחה שלנו ואמרתי לו שיש לי כאבי בטן בלתי נסבלים, לאחר בדיקות רבות שעשיתי התברר לרופא שיש לי IBS תסמונת המעי הרגיז. כשאני התרגזתי כל כולי התרגז, מכף רגל ועד ראש. והמעי עולה על כולנה, לאט לאט הפסקתי עם הצעקות, וכששכחתי, בא המעי להזכיר לי. היום אני יכולה להתרגז, להיות לא נעימה לפעמים, אבל ההתפרצות שלי נשארת בפנים, לא מראה פניה בציבור, בבחינת החסיד אבלו בליבו וצהלתו על פניו[2]

<hr align=”right” size=”1″ width=”33%”>

[1] אקוודוקט זה אמת מים ששימשה בעבר להעברת מים ממקום למקום, בחוף הזה, היתה חלק מאותה אמת מים.

[2] חוה”ל שער תשיעי

[מרים סולובייציק]

השלמה של הקטע הקודם:

והשנה, כאמור, אני רגועה, אין סערות, אין התפרצויות, אין נערווים.

מנקה את הבית בלי לחץ, התחלתי כבר בחשוון, כשחזרתי הביתה מההוסטל, מיינתי בגדים שלי ושל הילדים העברתי דברים לגמ”ח בחורף העונה המתה שלהם, הם שמחו לקבל דברים חדשים או כחדשים. הרבה דברים זרקתי לפח כך שאחרי כל ההזנחה שהיתה פה במשך השנים שלא הייתי פה ולא התעניינתי מה קורה בבית (מצידי שיצמחו עצים בתוך הבית בין הבלטות… ושעטלף הפירות יבוא לבקר, גם לא אכפת לי. (מאיפה יבוא עטלף הפירות? מה זה בכלל?[1] הם באים אלינו מהמושבה שהם הקימו בעץ התאנים שבחצרנו. נא לא לקנא, התאנים האלה נגועות מאוד, ועושות המון לכלוך גם בחצר וגם ברחוב למטה ומזמינות המון דבורים וצרעות.) הייתי אפאטית, לא רגועה, אלא מנותקת. כיום אני כן מתעניינת מאוד במה שקורה בבית, אבל בקצב רגוע, בקצב שלי, המאפשר.

אבק זה לא חמץ, ואף אחד לא השתמש בחלונות בתור שולחן אוכל, ומשום שכך, גם לא ישב לאכול שם חמץ, אז במסילות אין חמץ אז לא צריך לנקות.

אחרי פסח בנחת ברוגע שלי אמשיך לטפח את ניקיון הבית ביחד עם המדריכה שלי בקצב שלי.

<hr align=”right” size=”1″ width=”33%”>

[1] עטלפי הפירות (שם מדעי: Pteropodidae), היא משפחה בסדרת העטלפים של עטלפים גדולים, שבניגוד לעטלפי החרקים, ניזונים רק מפירות ופרחים והם גם פעילים בעיקר ביום.

hamichlol.org.il

משפחה (טקסונומיה)" – המכלול

משפחה (טקסונומיה)" – המכלול

[מרים סולובייציק]

הוספה לפרק הקודם:

והשנה, כאמור, אני רגועה, אין סערות, אין התפרצויות, אין נערווים.

מנקה את הבית בלי לחץ, התחלתי כבר בחשוון, כשחזרתי הביתה מההוסטל, מיינתי בגדים שלי ושל הילדים העברתי דברים לגמ”ח בחורף העונה המתה שלהם, הם שמחו לקבל דברים חדשים או כחדשים. הרבה דברים זרקתי לפח כך שאחרי כל ההזנחה שהיתה פה במשך השנים שלא הייתי פה ולא התעניינתי מה קורה בבית (מצידי שיצמחו עצים בתוך הבית בין הבלטות… ושעטלף הפירות יבוא לבקר, גם לא אכפת לי. (מאיפה יבוא עטלף הפירות? מה זה בכלל?[1] הם באים אלינו מהמושבה שהם הקימו בעץ התאנים שבחצרנו. נא לא לקנא, התאנים האלה נגועות מאוד, ועושות המון לכלוך גם בחצר וגם ברחוב למטה ומזמינות המון דבורים וצרעות.) הייתי אפאטית, לא רגועה, אלא מנותקת. כיום אני כן מתעניינת מאוד במה שקורה בבית, אבל בקצב רגוע, בקצב שלי, המאפשר.

אבק זה לא חמץ, ואף אחד לא השתמש בחלונות בתור שולחן אוכל, ומשום שכך, גם לא ישב לאכול שם חמץ, אז במסילות אין חמץ אז לא צריך לנקות.

אחרי פסח בנחת ברוגע שלי אמשיך לטפח את ניקיון הבית ביחד עם המדריכה שלי בקצב שלי.

<hr align=”right” size=”1″ width=”33%”>

[1] עטלפי הפירות (שם מדעי: Pteropodidae), היא משפחה בסדרת העטלפים של עטלפים גדולים, שבניגוד לעטלפי החרקים, ניזונים רק מפירות ופרחים והם גם פעילים בעיקר ביום.

hamichlol.org.il

משפחה (טקסונומיה)" – המכלול

משפחה (טקסונומיה)" – המכלול

[מרים סולובייציק]

סליחה – טעות, שלחתי פעמיים אותו קטע

[מרים סולובייציק]

אני מבקשת מכן טובה גדולה, שאולי לא מקובל לבקש בפורום הזה אבל ביקשתי רשות מרות רוט והיא הסכימה לי:

אני מבקשת אם אתן יכולות להתפלל על בעלי הרה”ג ר’ אשר שלמה זלמן בן יהודית לרפואה שלמה בתושח”י שהמצב שלו קריטי בפתאומיות לילה לפני שביעי של פסח הוא התמוטט בבית. אולי אזכיר את זה בפרק חדש.

[א ק]

רפואה שלמה!

נתפלל, ובמקביל נא עדכני על שיפור במצבו בעז”ה

[מרים ש]

רפןאה שלמה.

מצטרפת כמובן לתפילות.

עדכני בבשורות טובות בעז”ה

[תמי אפשטיין]

ב.ד.ה.

יהודי יקר. ת”ח גדול (מעדות בעלי)

חבל על דאבדין

[רות רוט]

ברוך דיין האמת.
שנתבשר רק בשורות טובות.
מרים, אנחנו איתך.

[CHANCE]

מרים יקרה,

הלם וכאב.
משתתפת בצערך.
ניחומיי – הגם שמאמינה שאין דבר שיכול לנחם.
בפרט לא כשהפתאומיות משמעותית.

מאחלת לך את כל הטוב בעולם
ושלא תראי עוד צער!

[דינה ש]

אוי, מרים איזה כאב!,

מן השמים תנוחמי…

מחזיקה לך אצבעות…

[דבורה חזקיה- נעים בלמידה]

מרים כ”כ כואב לקרוא😥

מן השמים תנוחמי

[אתי אדלר]

מרים יקרה

המקום ינחם אתכם

שלא תדעו עוד צער

הרבה הרבה כח

[שולמית LEVI]

מרים היקרה

המקום ינחם אותך

ד’ שהוא הכי מבין ואוהב ירעיף עלייך נחמה ושמחה

ותזכי לראות הרבה נחת מילדייך

אוהבת מעריכה ומתפללת

[ברכי]

אוי!!!! איזה עצוב!!!

שהמקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון, ושלא תדעו עוד צער!!!!