כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שעוסקת בכתיבה וקריאה ואוהבת לדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
ילדה קטנה. חרם גדול. (אני אשמח ממש להארות והערות…)
ילדה קטנה. חרם גדול. (אני אשמח ממש להארות והערות…)
בס"ד
צובעת מחדש /אבישג רפאל
"אמוש גם את אהבת לצייר כשהיית ילדה"? עיניים גדולות סקרניות, יד אוחזת בעיפרון פחם.
אפרת הרימה מבט מופתע, גדלה הקטנה שלה פתחה את הפה, קטנה מידי בשביל להבין בטראומות ילדות, בשביל לא לשאול שאלות כואבות שפוערות פצעים עתיקים.
גדולה מספיק בשביל להיבהל מכך שלאימוש שלה יורדות כמה דמעות שקופות היישר אל בלוק הציור שלה.
"אימוש? את בוכה? את… נכנס לך משהו לעין?" עיניים גדולות מבוהלות, יד שומטת עיפרון פחם.
"אני בסדר מתוקה, הכל טוב, ואת מציירת כל כך נפלא! אבא כל כך ישמח לראות איך הבקתה היפה שלך נראית כל כך אמיתית".
אמיתית כמו הלב שלה ששורף עכשיו מזכרונות ילדות בעלי ניחוח צבעי שמן.
***
"מרים שלום, מדברת תמר מזכירת החוג 'הגוונים שלך'"
"כן ,שלום תמר" מה קרה? שילמו הכל מראש ושלחו ילדה מוכשרת וכמהה ללמוד, מה כבר יכול לקרות?
"אה, את שומעת אותי? המורה של החוג ביקשה להודיע לך שלבת שלך כבר אין מה לעשות פה…
היא מידי מוכשרת בשביל חוג חובבני, היא עוקפת את שאר הילדות בכמה רמות מה שגם לא תורם לדימוי העצמי שלהן… אבל זו כמובן לא הנקודה, פשוט נראה לה שכדאי לכם לשלוח אותה לחוג מקצועי היא כישרון גדול וממש פורחת בתחום"
אהה. כישרון גדול. זו כמובן הנקודה.
"מוזר, אף פעם לא שמעתי שממליצים לשלוח ילדה מהחוג רק כי היא מוכשרת יותר מכולן, אולי פשוט נגמר למורה מה ללמד אותה? אפרתי שלי באמת מוכשרת" ועצובה ומסוגרת, אבל את זה את לא צריכה לדעת תמר יקרה.
"כן, את צודקת, אני ראיתי ציורים שלה, ותקשיבי לי זה לא משהו רגיל לילדה בת 12 וראיתי הרבה בנות מוכשרות! אנחנו כמובן נחזיר לכם את יתרת התשלום ויש לי גם מורה מקצועית להמליץ לך! מישהי מיוחדת, מהשמות הגדולים בעולם הציור, אני אביא לך את המספר ותתקשרי אליה זה יעשה לה רק טוב תאמיני לי"
ולכולם. חוץ מלעו"ש כנראה.
***
"הציור הוא ביטוי לנפש, כל קו, כל מתאר, כל משיחת צבע שאת נותנת על הדף הם ביטוי לנפש שלך, הם יוצאים מבפנים, וזוהי האומנות במיטבה"
אפרת הביטה מוקסמת במורה סוזן שדיברה במנגינה עם מבטא צרפתי דק, מלבישה חיים על קווים וצבעים. זורקת צבע לחייה.
"אתן צריכות לזכור בנות שכשאנחנו מציירות אנחנו לא חושבות רק על התוצר, על התוצאה הסופית, ואפילו לא על המחמאות" המורה סוזן העבירה מבט בוחן על תלמידותיה החדשות, חלקן צחקקו במבוכה והיא מהירה להמשיך "כמובן שאין כל רע במחמאות ובוודאי בתוצר הסופי, בכוחם למלא מבפנים ולהזריק לנו מלאי של אנרגיות בשביל להמשיך ולהשקיע, אבל חבל מאוד יהיה עם נתמקד רק בנקודת הסיום ונפסיד את כל יופי הדרך"
אפרת הרגישה שרגשותיה סוערים, היא לא ידעה להניח את האצבע על הנקודה ולהגיד מה מסעיר ומרגש אותה כל כך בדבריה של המורה סוזן, אבל היא ידעה בבירור שאף פעם לא שמעה מישהו מדבר ככה, ברכות כזו, במנגינה, בשלווה קסומה.
"ויהיה עליכן להשקיע ולעבוד קשה, ואם תשאלו אותי מה הכיף הגדול בדרך אם היא מלאת מאמץ ועמל? אני אענה לכן שההנאה האמיתית טמונה בלגלות את עצמכן, בהתמדה וביצירה שבכל רגע של תהליך, ולהוציא מתוככן כוחות ויכולות שלא תוכלנה לגלות לעולם ללא מאמץ ועמל"
היא הסתובבה ביניהן, מביטה היישר אל תוך עייניה של כל אחת, נעצרת מול עיניה של אפרת בראון. עיניי דבש יפות, מלאות בדמעות.
***
"היא חייבת ליסוע! זה לא יתכן שלא!" מרים הייתה נסערת וכאובה, 'רגע דמעות עקשניות לא עכשיו'
"אני מבינה אותך זה באמת מצב כואב גברת בראון אבל אנחנו שתינו באותה המטרה! לדאוג שיהיה לאפרת טוב!" ותאמיני לי שהשיחה הזאת לא פשוטה עבורי משום בחינה.
"טוב?? להגיד לילדה לא להגיע לטיול שנתי זה טוב? אולי את מוכנה להסביר לי מה טוב בזה המורה מלכי? טוב לה להישאר בבית ולהרטיב את הכרית הדמעות? טוב לה להיות עצובה וכבויה? כבויה! את שומעת המורה מלכי? זה מה שהילדה שלי! הפרח שלי…" עכשיו כבר לא היה למי להתחנן שיחכה, הדמעות שטפו את פניה, זרקו סימנים בקולה.
"אני ממש מצטערת אמא של אפרת, זה מצב נורא, אני עושה הכל בשביל לשנות אותו אבל לצערי ההשפעה שלי מינורית, אני בוודאי אשמח להנות עם אפרת המיוחדת שלך בטיול, אבל בשבילה, רק בשבילה העזתי להציע שתישאר בבית, להרטיב את הכרית בדמעות זה נורא אבל יותר נורא להרגיש אויר" המורה מלכי השתתקה, נגמר לה האויר, לא חלמה בחלומותיה השחורים ביותר שבמשמרת שלה יקרה חרם נוראי כזה, ושלה זה כל מה שיהיה להציע.
"את יודעת מה אני חושבת?" כל האנרגיות שלה צנחו, השאירו אותה מפונצ'רת כמו בלון שהתרוקן ברגע מהאוויר, משמיע שריקה ומשתתק.
"אני חושבת שלבנות שמתנהגות ככה לא מגיע שום טיול שנתי"
המורה מלכי ענתה בשתיקה.
***
המנהלת לא חשבה ככה כנראה, הטיול קם ונהיה ואפרת נשארה בבית מעצמה, מרים לקחה חופש,
הרגישה שהבת שלה חייבת אותה ברגעים בודדים כל כך.
וכל אותו היום הן ישבו וציירו.
אחרי שבוע נוסף ציור מיוחד לקיר האומנותי בסלון שלהם.
וכל מי שביקר בביתם נעצר מול מבטו של הנער המנגן בכינור והופתע מתחושת החמלה שמילאה את ליבו.
***
"אבל אני מעדיפה חוג דרמה!" אתם רוצים שאני איהנה או אסבול?
"מה קשור דרמה? מאיפה הבאת את זה? כל האחיות שלך למדו אצל המורה סוזן ציור וגם את תלמדי אביגיל"
"הפוך! כולן למדו ציור מה דחוף שגם אני אלמד? צריך לפתח מגוון כישרונות ואני ממש אוהבת דרמה!" וממש לא אוהבת לעשות מעצמי צחוק.
הרב גורן נכנס הביתה שומע את דבריה הנסערים של אביגיל שלו, זאת שהוא מכוון עליה הכי "באנחנו וצאצאינו" מה הבעיה עכשיו?
"אביגיל את יודעת כמה זה חשוב לאימא שתתמקצעי בציור נכון? אז על מה הוויכוח?"
מול פיה הקפוץ של ביתו הוא הוסיף "אם את ממש רוצה את יכולה להירשם גם לחוג דרמה".
ולא הצליח להבין למה דווקא המשפט הנדיב הזה גרם לה לפרוץ בבכי ולברוח לחדר.
***
אפרת הייתה בדיוק באמצע טשטוש מורכב של השמש השוקעת אל תוך הים כשהדלת של הגלריה נפתחה בעוצמה.
היא המשיכה לטשטש את השקיעה, מתרכזת בריכוז השמור לאומנים בידיה האוחזות במכחול, כששמעה קול מוכר עד אימה.
מה? היא שומעת נכון? או שהתחילה להזות מרוב כאב?
היא הרימה את עייניה באחת רק כדי לפגוש זוג עיניים עם מבט דומה לשלה.
אביגיל. אוי לא ה' אני לא אעמוד בזה.
"אפרת? מה את עושה פה? את יודעת בכלל להחזיק מכחול?"
שקט. תהיי בשקט ככה זה עובר הכי מהר, את כבר מנוסה. לנשוך את השפתיים חזק ולא לחשוב! לא לחשוב כלום, גם לא איך ולמה הגיעה הילדה הכי נוראית בעולם למקום הכי בטוח שלך.
סוזן התקרבה בצעדים רגועים לא מודעת למתחולל בלבה של אפרת בת טיפוחיה.
לא מודעת גם למתחולל בליבה של אביגיל. זאת שלא יודעת להחזיק מכחול.
שעתיים אחר כך מצאו את בתם ההורים בראון מתייפחת בחוסר אונים מתחת לפוך.
היא לא הסכימה לצאת משם וגם לא לספר מה קרה בחוג שהיא כל כך אוהבת.
ומרים חסרת אונים לא פחות פתחה את ספר התהלים בדמעות. מנתבת את הכאב כולו אל המקום הכי טוב שאפשר.
רק כמה שעות אחר כך אפרת הייתה מסוגלת לדבר.
לדבר את שקרה היום, לדבר את שקרה כל השנה האחרונה. כל מה שהם ידעו ברמת הידיעה נשמע כעת מפיה של אפרת חי וצבעוני כמעט כמו ציוריה החיים.
ולאבא ואמא בראון לא היו המילים שינחמו את ילדתם הגיבורה. היה להם חיבוק ואפרת בהחלט התנחמה בו.
ובלילה עת חזרו אליה מאורעות היום משתחזרים שוב ושוב בלופ, היא הצליחה לשים את האצבע על משהו שהטריד אותה. העיניים! העיניים של אביגיל, היו בהן הלם ואימה דומים לשלה, למה??
***
אפרת עברה בין חברותיה לחוג, עוזרת לאילה, מחמיאה להדס, מייעצת לדיתי, עשה רושם שכבר כולן התרגלו לכך שהיא העוזרת של סוזן, היה בה שילוב של כשרון וטוב לב נדיר, כזה שגרם לה להיות אהובה על כולן על אף היותה המוכשרת ביותר, דבר שעלול לעורר את קנאתן.
עלול?
אביגיל הביטה בה, סיננה בארסיות "שוליה של צייר… חחח כמה שמתאים לך…"
אפרת הרגישה כמו אגרוף בבטן. למה החלטתי לבוא בסוף? ידעתי שזה מה שיקרה! די אבא אני לא מסוגלת, תעזור לי!
נזכרה מבעד לייאוש בדבריה של אמא החכמה: 'את שווה הרבה אפרת! לא משנה מה אומרים עלייך! זה לא משנה את הערך המוחלט שלך, זה לא גורע מכל הכוחות והטוב שיש בך, את מבינה את זה מתוקה?'
נו אפרת! תראי לעצמך שאת יכולה ומסוגלת! היא הרגישה רעד בידיים, כמעט והסתובבה וברחה משם, אבל לקול ההגיוני בתוכה עוד היה מה לומר 'אפרת! תעשי את זה! עכשיו את וודאי מסוגלת כשאביגיל פה לבד בלי כל הקבוצה המתחנפת שלה, בלי הכוח שהיא נותנת לה!'
הזדקפה וחייכה בחביבות שרק ה' ידע בכמה מאמצים היא עלתה לה "תודה! גם אני חושבת כך!"
ואז ממש בלי להתכוון המשיך קולה להגות את מה שהיא רגילה לומר בגלריה הזאת "את צריכה עזרה אולי?" אופס, מאוחר מידי, מבטה המופתע של אביגיל הפך למבולבל ונבוך, אחרת אי אפשר להסביר את העדרו של איזה משפט מלגלג.
היא חזרה למקומה אל הקנבס הענק שחיכה לה ואל הצבעים הנאמנים מרגישה גדולה מאי פעם.
אחר כך דיברה סוזן במנגינה אופיינית על התערוכה השנתית הגדולה, גדולה עד כדי שהצליחה להסעיר את חושיה של אפרת ולצבוע את העתיד בוורוד.
***
"מה אני עושה עם התערוכה הזאת? מה? אוי אני לא אעמוד בבושות האלה! כל שנה הציורים של בנות משפחת גורן מככבים בתערוכה, קוצרים לפחות את המקום השלישי וכמובן את כל המחמאות האפשריות… והשנה? אוי אני אומרת לך מיכל אין לי פנים לבוא לאימא שלי ולספר לה את האמת"
"אוי זה נורא, מה באמת תעשי?"
זה מה שיש לך לומר לי? "לא יודעת עזבי אל תספרי לאף אחד כמובן כן? את היחידה שסיפרתי לה" רק בגלל שגם לך יש שתי ידיים שמאליות.
"תגידי מה עם אפרת? מה היא תעשה בתערוכה?" צחוק צבע את קולה.
אביגיל הביטה בה במבט מוזר "אפרת מציירת יפהפה, לא תהיה לה שום בעיה בתערוכה"
הקנאה שרפה את גרונה, מלאה את ליבה ברגשות מתגוששים, העלתה בראשה רעיונות שחורים.
מי אמר שלא תהיה לה בעיה?
***
"מופלא! איזה רמה!"
"וואו! זה מדהים! אפרת זה פשוט אין מילים…"
"אמאלה! מה זה הדבר היפהפה הזה? אין, אני אומרת לכן הציור הזה זוכה מינימום במקום הראשון…"
החברות הקיפו אותה במעגל אוהד, הפירגון שלהן העלה דמעות בעיניה של אפרת, אף פעם לא הרגישה אהובה ככה בין חברות.
"תודה חברות, אתן כל כך משמחות אותי" אתן לא יודעות עד כמה.
אביגיל עמדה שם בין כולן, כלפי חוץ מתפעלת איתן ומחמיאה, בפנים נשרפת מקנאה.
הפחד מהתערוכה, מהבושות מהציור הבינוני שלה, ביחד עם הקנאה גרמו לה לעשות מעשה שלא יעשה.
***
"בהצלחה אפרתי שלי" מרים התרגשה כל כך, תבורך התערוכה הזאת! מאז שסוזן הודיעה עליה אפרת כאילו הפכה לילדה אחרת, משוחררת יותר, שמחה.
"תבואי בזמן נכון אימא?" סוף סוף אני עושה לך קצת נחת.
"בטח! ציירת מוכשרת אחת! אני אהיה בין האורחות הראשונות בתערוכה! ואצלם אותך מכל הכיוונים כשתזכי בעז"ה…"
זה היה ברור הזכייה שלה, הציור שלה היה אומנותי ומקצועי, וסוזן לא הפסיקה לחזור בהתפעלות על כך שכזאת תלמידה עוד לא הייתה לה אף פעם.
אפרת יצאה לכיוון הגלריה, סוכם שהן תבואנה לשם, תאסופנה את הציורים הארוזים ותצאינה בהסעה לכיוון התערוכה בעיר הסמוכה.
לו ידעה מה תגלה מוטב היה שתישאר בבית.
***
"אפרת! אפרת!" אילה ודיתי קיבלו אותה בקריאות נרגשות.
הן צעקו נלהבות, אוחזות כל אחת בציור הדגל שלה, זה שתשזופנה אותו עיניים רבות היום.
אפרת ניגשה אל הציור שלה, קנבס ענק ארוז בקרטון אטום קרץ לה, היא הרגישה כאילו הוא אומר לה: 'תפתחי אותי! תראי אותי עוד פעם אחת שאני רק שלך…'
נענתה לקריאתו בחיוך, פותחת ומוציאה בזהירות, הנה הציפורים המרחפות והנה הנהר שזורם בקילוח דק, המשיכה להוציא מגלה למול עיניה את עצי המחט המדויקים ואת ההרים המושלגים, צחורים כמו—
" הצילו!!!! אני לא מאמינה!! מה זה???"
אילה, דיתי וסוזן שכבר הגיעה בינתיים רצו אליה מבוהלות.
"מה קרה אפרת??" המבטא של סוזן נשמע כבד מתמיד.
היא הצביעה בלי מילים על הציור שכל כך הרבה תקוות תלו בו.
כל ההרים המושלגים, אלו שעבדה עליהם לילות שלמים, אלו שהפכו את ציורה 'מיפה' לכזה שגורם לשריקות התפעלות הוכתמו בצבע שחור מזעזע.
היא לא הצליחה להכיל את הכאב. האכזבה פערה מולה ציפורניים שחורות, לופתת.
שוב עמדו סביבה וסביב ציורה מעגל חברות, שוב לא היו להן מילים, ממש כמו שבוע קודם,
וכמה שונה שזה היה.
בתערוכה ההיא היו חסרות שתיים מקבוצתה של סוזן.
אפרת שלא השתתפה בה ולא בשום תערוכה מאז.
ואביגיל שבמקום הרוגע שחשבה שיבוא, מילאה את ליבה בושה וחרטה נוראית.
***
אפרת התעוררה מהזיכרונות, המומה לגלות עד כמה חיים הם, חיים ובועטים.
ליבי הקטנה נרדמה מעל בלוק הציור שלה, לא מודעת מה גרמה שאלתה התמימה לאמא שלה.
היא הרימה אותה בעדינות, מניחה במיטתה, מכסה אותה באהבה גדולה.
"פתחת לי תיבת פנדורה ליבי" היא דיברה בלחש, נזהרת לא להעיר אותה. "זה לא קל, זה כואב לפתוח זיכרונות שמודחקים שנים, אבל זה טוב זה מרפא… תודה ליבי"
חזרה לסלון, חוזרת במחשבותיה אל אותו היום שאביגיל ניגשה אליה, נבוכה ומהוססת כמו שאף פעם לא ראתה אותה, מגישה לה סליחה, ומנחת פיוס בדמות ערכת צבעי שמן יקרה, אפרת הייתה טובה מידי בשביל לזרוק לה את זה בפנים, וטובה מאוד בשביל לנסות לסלוח.
אבל אל הציור היא לא שבה מאז.
עכשיו היא יושבת בסלון ביתה, זה שנושם וחי ציור רק כי הגנים עברו לילדיה בלי תוספות טראומטיות.
הבקתה הקסומה של ליבי מחייכת אליה בנוחם.
היא לוקחת את עפרון הפחם בהיסוס, מתקרבת אל בלוק הציור ומציירת ציפור יפה פורשת כנפיים אל על.
נושמת עמוק ומרגישה משוחררת ממש כמוה.
- 2 תגובות
פעילה בקהילה אמהלה.
יפהפה!!
קראתי בנשימה עצורה
מה שכן- עצוב מידי, הסוף לא סיפק אותי.
הכיתה מושכת ונעימה,
עשית לי טוב!
- סטטוס תעסוקתי:
פעילה בקהילה
תודה נעה!
את צודקת סוף קצת עצוב אבל ריאלי…
Log in to reply.
