דיונים - כתיבה ספרותית |

סיפור קצר (הראשון שהתחלתי וגמרתי!)

Tagged: כתיבה, סיפור

כתיבה ספרותית
סיפור קצר (הראשון שהתחלתי וגמרתי!)
פורסם ע"י אביטל בראל צילום ומולטימדיה on 15/07/2026 ב3:47 pm
השראה ממגילת רות פסוק: "ותאמר מי את ביתי"
אני מתלבטת בין העליונית הכחולה לשמלה השחורה. בוחרת בסוף בשמלה. היא עומדת עלי יפה, נותנת לי מראה מכובד. אני מעיפה מבט במראה רואה שם בחורה עם חיוך מרוגש בשמלה שחורה ותיק צד חום מלבני. היום אני מתחילה את היום הראשון בעבודה. או כמו שהמורה בסמינר אמרה
לנו אי אז בעבר שהיה לפני חודשיים בדיוק שאנחנו מתחילות את החיים האמיתיים. אז הנה,
התחלתי אותם. אני אומרת שלום לאמא, היא נותנת לי שוקולד מלווה אותי לדלת. יש לי תחושה שהיא מתרגשת.
אני מזדרזת למרות שיש לי זמן, מוודאה מדי פעם שהדקות לא מתקדמות יותר מדי. בתור תלמידה תמיד הייתי זו שמגיעה שניה אחרי המורה, צונחת על הכיסא ישר לשיעור. אבל זהו, נגמרו המשחקים. ומסתבר שכבר לא יעזור לי הפרצוף המתחנחן שמלווה אותי בנאמנות ראויה לציון מאז שנות בית הספר היסודי. החיים האמיתיים. הקול של המורה מהדהד בתוכי, נותן למילים תוקף, משמעות.
אני נעצרת מול הבניינים. לא זכרתי אותם גבוהים כ”כ בראיון. הדלתות נפתחות מאליהן כשהן קולטות אותי, ואני נכנסת, הצעדים שלי מהססים, השפתיים שלי מעוכלות כלפי מעלה בזווית המדוייקת. אני מתקרבת למעלית. נעצרת לידה. שתי נשים חנוטות בחליפות, אחת בצבע כחול מחריד לטעמי והשניה בוורוד לילך. לא, אין צבע כזה, אולי וורוד בייבי. שמות לב אלי, מחייכות. אני מרחיבה את החיוך שלי. “את חדשה כאן?” הן מזהות ישר. “כן. תמר”. הקול שלי רועד? אני מרגישה לא אני. לא רגילה ללחץ הזה, לחוסר ביטחון. “נעים מאוד. אני מיכל”, אומרת הכחולה “ואני חנה” מוסיפה זאת עם הוורוד. המעלית נפתחת. אנחנו נכנסות, שלושתינו. אצבע עם ציפורן צבועה בוורוד עם פס לבן לוחצת על הספרה חמש. זאת הקומה שלי. אני מעבירה מבט על מיכל, האצבע שלה מועברת מעל מסך עם מגן נוצץ. המבט שלי עובר לחנה, הפנים שלה שקועות במסך שלה. אני משפילה את המבט. המעלית נעצרת, שלושתינו יוצאות.
היי
אלו חברותי לעבודה, נעים להכיר.
***
“תמר?” חנה מציצה אלי. אני מתמתחת מעל המחשב. “קפה?” המבט שלה איכפתי. הפיהוק שמפריד בכוח את השפתיים שלי גורם לה לחזור אחרי דקה עם כוס מעלה אדים. “חנה, אין עלייך תודה!” אני מניחה אותו לידי, מוציאה שוקולד מהתיק. פותחת, חנה לוקחת ממני קוביה. “אם כבר עשינו הפסקה קטנה, אני חייבת להראות לך את השמלה של עדי. זאת שאמרתי לך שהזמנתי”. היא דוחפת מולי מסך צבעוני. אני לוקחת נשימה, משתדלת שלא תהיה עמוקה. שלא תהיה בולטת. אני לא יודעת מה לעשות. היא חמודה חנה. היא ממש דואגת לי. היא פה, ואם אסרב היא תפגע. היא בסך הכל רוצה להראות לי את הבת שלה. בת שלוש, מה יכל להיות? אני יצירתית, תמיד הייתי, והרגש מייצר לי מלא תירוצים. אני מסתכלת. מתלהבת באמת מהשמלה. עדי נראת אתה כ”כ מתוקה! “רק ארבעים שקל, את מאמינה?” הקול של חנה מלא סיפוק. אני לא מכירה אותו. תמיד קניתי יקר. אמא אומרת שיש דברים ששווה להוסיף עליהם מחיר, משלמת לי אותו בשמחה. האצבע של חנה מדפדפת, נעצרת מול עוד שמלה ועוד בגד. אנחנו שקועות, ורק חווה שגוערת בנו מחזירה אותנו לעבודה. הראש שלי עם חנה והבגדים היפים שהראת לי. המשכורת שלי נחמדה למדי אבל ממש לא גדולה. אני מוציאה הון על בגדים. יש דברים ששווה להוסיף עליהם מחיר. הקול של אמא מהדהד בי. אבל הוא חלש כל כך עכשיו, נבלע בתוך ערימת בגדים מרשימים, זולים, זמינים. שמגיעים ישר הביתה, ככה חנה אמרה.
אני חוזרת הביתה סחוטה מעייפות, נרדמת. קמה למחרת לעוד יום של עבודה ועוד יום ועוד אחד…
הפעם אני זו שמכינה קפה לחנה ומיכל. מיכל נראת גמורה מעייפות שהמייקאפ והקונסילר מצליחים לטשטש אבל בשום אופן לא להעלים. אני מביאה את הקפה. יושבת איתן בהפסקה. הראש שלי מקביל את ההפסקה הזאת לזאת של הסמינר. הן שונות. מיכל מספרת על הבר מצווה של הבן שלה. על האולם, התסרוקות, האיפור, השמלות. אנחנו מברברות. מיכל גדולה מכולנו. חנה כמעט בגילה, ואני תורמת את הגיגי פה ושם. נס שיש לי אחיינים.
בסוף היום חנה מכבה אורות, מיכל אוספת שאריות של כוסות ועטיפות, לובשת ג’קט. כשאנחנו בחוץ, מוציאה מיכל צרור מפתחות מרשרש. אנחנו מתקדמות אחריה, נכנסות לסוזוקי קטנה ומטופחת. מיכל מסובבת את ההגה במומחיות. מורידה אותי ליד הבית, מוסיפה אזהרה שהיא מחכה לראות אותי בבר מצווה. אני עולה לבית. בוחנת את עצמי במראה. בחורה עם חיוך מותש. שיער שטני, קארה, נכון לעכשיו. בסמינר הוא לא היה זוכה לאישור הזה, ושמלה שיושבת עלי בול, כמו שמיכל אוהבת לומר. היא שלחה לי את הקישור. אני מסתובבת, מסתכלת על הפרופיל, ממשיכה הלאה.
***
‘לא להאמין איך השנה יכולה לעבור מהר’. ממלמלת חנה, במקום שלום. אני גם לא מאמינה. אנחנו כבר אחרי פסח. מיכל מתמתחת, קמה להדליק מזגן. 
אני עוברת על המייל. הוא עמוס. אין לי זמן לקרוא את כל ההודעות. למען האמת, אין לי גם איך. אין לנו בבית מחשב. אף פעם לא היה לנו. חנה לא מבינה איך אפשר להסתדר בלי מחשב. עושה לי רושם שהיא לא מבינה למה. אני משתדלת לא להכנס לעימותים מיותרים. לא לומר דעות בצורה נחרצת. אולי אפילו לא לומר דעות בכלל. אני מוציאה עוגיה מהתיק. מברכת. את הפירורים שנשרו על השולחן אני מועכת עם האצבע. קרני השמש שנכנסות מהחלון מתנגשות בציפורן שלי, המבריקה.
חווה נכנסת מסבירה על פרוייקט חדש. אנחנו בוהות בה, משתדלות להתרכז. היא מנחיתה הוראות. שואלת בסוף אם קבוצת הוואטסאפ שלנו פעילה. חנה ומיכל מצליבות מבטים. הם נודדים אלי. אני מורידה עיניים. מרגישה בכל הגוף שלא נעימה לי הסיטואציה. חווה שותקת. אני שומעת את חנה אומרת שנפתח. באמת פתחנו. מיכל הביאה לי שיומי חצי טאצ’ רק עם וואטסאפ, מייל ואס אם אס. אה, ובנק, וויז שיהיה לי. אם.. היא קורצת לי. אני מחייכת. משהו בחיוך שלי קפוא. לקחת? חנה אומרת שאין בזה בעיה. אם אני יודעת לשמור על עצמי. אני לוקחת. פותחת את מכסה הפירסט פון העתיק שלי. מוציאה סים של פרטנר. שולפת עם העגיל את המגירה הקטנה של השיומי. מיכל מראה לי איך. אני מכנסיה את הסים. סוגרת. חנה מתשרת, רק לבדוק שהוא עובד. מיכל שולחת וואטסאפ. הן אומרות לי תתחדשי. אני מחזירה להן חיוך ואנחנו עולות לרכב של מיכל. כשהרמזור מתחלף לאדום עולה לחנה רעיון, לדעתה הוא גאוני. היא מציעה לי שידוך. הרבה זמן לא היו לי הצעות. חנה מחייכת. מוסרת פרטים. בחור מישיבה בנונית. בחור ממשפחה בנונית. בחור בנוני. הפנים שלי מתקשחות. חנה מסתכלת עלי, המבט שלה לא ברור. “הוא לא מתאים לי!” אני אומרת. הטון שלי פסקני. “כן? למה?” הגבות של חנה מעוכלות בסימן שאלה. אני רוצה לצעוק. מה זאת אומרת למה? “למדתי בסמינר טוב, אני ממשפחה טובה, בחורה שמורה”. הטון שלי נחלש. אני בולעת את הרוק. אני, הבחורה שלמדה בסמינר טוב, מהמשפחה הטובה, הבחורה השמורה, עם בגד מוזמן, עגילים פלסטיק וורודות, שיער פזור שלפני אולי שבעה חודשים היה באורך כתף, ושהאצבעות המבריקות שלי מחזיקות מכשיר חצי טאצ’. אני. בחורה. שמורה.
מיכל עוצרת. אני יורדת, מגיעה לבית, מסתכלת במראה. רואה שם דמות. מקווה שהיא לא אני. לא מבטיחה כלום. כמעט בפרעות אני שולפת את הסים זורקת את הפלאפון. מחזירה לג’י עשר הישן והטוב. אוספת קוקו.
שינויים לא קורים בבת אחת. מי כמוני יודעת. יקח לי קצת זמן וקצת נסיונות ומלחמות כדי לחזור לבחורה שהייתי. לא, לבחורה שהייתי כנראה לא אחזור. לא אהיה שוב בחורה שמורה מבית שמור שלומדת בסמינר שמור, אהפוך להיות בבחורה מבית שמור שראתה עולם ובחרה לשמור. לשמור על הדבר שהכי יקר לה בחיים. על עצמה.
אלישבע הגיבה לפני 1 שעה, 54 דקות 2 חברות · 1 תגובה
- כתיבה
- סיפור
1 תגובה

אלישבע
חשבונאות ויעוץ מס
חברה
15/07/2026 ב11:16 pm
סטטוס תעסוקתי:
ותיקה
וואו יפה במיוחד וכל כך נכון!
הכתיבה טובה! ולא רק!!! תיאורים בול במקום! כתיבה עשירה ומדויקת.
אין הערות!