כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שעוסקת בכתיבה וקריאה ואוהבת לדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
פוגשת את עצמי// סיפור קצר/ מירי וינברג
פוגשת את עצמי// סיפור קצר/ מירי וינברג
איזה כיף שיש עשיה בעולם. מה הייתי עושה בלעדיה? רק מדמיינת את עצמי, שוקעת לתוך ביצה של רגשות מכבידים, מיותרים. לא! לא בשבילי. אז עוד פעם לקחתי על עצמי את כל הלוגיסטיקה של השבע ברכות.
התכנון, התוכנית, הטלפונים לכולם, העול שהכל ידפוק. זה לא משאיר לי פתח לחשוב, ואפילו המשפט הזה כבר כבד בשבילי. לא צריך לחשוב. צריך לעשות. לעשות. לעשות.
אז הודעתי כבר לאביגיל וללי. נשאר לברר עם השאר איזה אוכל הן מכינות. שניה, אני אניח את התיק במתלים שתליתי אני לעצמי, אשב קצת להירגע מהעבודה ואמשיך לארגן את השבע ברכות.
"אז את שומעת אביגיל, אפרת לא רוצה לעשות עוד פעם תפוחי אדמה. יש לך בעיה להחליף איתה והיא תעשה את העוף?"
כולם מתפלאים עלי, או שכבר לא. במקום להתעצב שעוד אח עוקף אותי, את הבחורה המבוגרת, וחוגג את נשואיו, ולהסתגר בעצמי, אני מתגייסת לעזור בכל מה שצריך, אני פעילה, אני עושה.
כולם משתאים מהכוחות שלי. אני לא כל כך. אולי בסתר ליבי אני לא מרגישה גיבורה. לא יודעת. אין לי כוח לחפור. יש כאלה שחיות על חפירות ארכיאולוגיות עם עצמן, בתוך עצמן. אני לא כזאת.
ברוך השם על מה שיש. ברוך השם גם על מה שאין. הכל לטובה! ובכל זאת אנחה פורצת מגרוני. למה? לא יודעת.
זה אח שלישי שעוקף אותי. לפניו היו עוד אח ואחות, וכמו אצלם, גם אצלו הייתי שותפה בכל הפרטים הקטנים ואפילו עזרתי לרקום את השידוך.
הכלה היא חברה של שכנה שלי, אז דאגתי לברר עליה היטב, ואפילו התגנבתי בחשאי לאחת הפגישות. כן, אני יודעת שיש כאלה שאומרים שזה לא יפה, אבל רציתי להיות בטוחה שאח שלי מקבל את הכי טוב, ורק הצצתי עליה מרחוק במשך חמש דקות.
עשיתי את זה גם אצל אחי הגדול יותר ממנו, ורק אחרי שנה בערך, גיליתי לגיסתי. היא צחקה, מכירה אותי כבר טוב.
יאו. עוד לא שתיתי קפה מאז שהגעתי לבית!
מכינה לעצמי קפה במכונת קפה שקניתי לעצמי ליום הולדת. שותה בלגימות קצרות.
אני גרה לבד. הבית שלי מטופח ונאה. יש לי כסף להשקיע בו. מה, בגלל שעוד לא התחתנתי מגיע לי לחיות באיזו בקתה עלובה? לא. השקעתי הרבה בנראות של הדירה, בעיקר בגלל שאין לי עניין להבליט את זה שאני לבד. כל מה שאני יכולה להנעים לעצמי אני אעשה.
בדיוק מהסיבה הזאת המוזיקה פה דולקת על ווליום מוגבר רוב שעות היום.
אני מעבירה מגבון על השיש. בית נקי עושה לי טוב! אין פה הרבה מה לנקות, בהתחשב בכמות הדיירים שגרים פה, אבל את הקצת שיש אני דואגת לתחזק.
הפלאפון שלי מצלצל, ואני מנמיכה את הווליום לרגע.
"יעל?" גיסתי שירי על הקו, אשתו של דוד אחי הבכור.
אני לא יכולה לסבול לפעמים את ההתנהגות של גיסתי הזאת. יש בה משהו רכרוכי כזה, נכנע לרגשות. ילדותי הייתי אומרת. מה היא רוצה עכשיו?
"זה בסדר שירי. את לא חייבת להכין משהו בעצמך אם את עמוסה", אני שומעת את עצמי מרגיעה. "אפילו שכולן מכינות, זה לא אומר שאת צריכה גם. כן. את יכולה להביא גלידה קנויה. זה מצוין ממש!"
יופי, עוד וי ברשימה. אולי אלך עכשיו לחנויות, למצוא לעצמי איזו שמלה קיצית ויפה לשבע ברכות. לא מצאתי לפני החתונה, ואחרי הכל מגיע לי להתחדש, אחות של החתן, לא?
—
הקניות התישו אותי, אין מה לומר, אבל עד שלא תגיע השעה 12 בלילה, לא הגיע הזמן להרפות. אולי אעשה עכשיו את הלחמניות לשבע ברכות!
מוציאה חומרים, לשה בצק. הלחמניות שלי ידועות בטעמן הערב, וכמעט אין שמחה שאני באה בלעדיהן. כשהן מוכנות העיניים שלי כמעט נעצמות וזה מצוין. אני מתארגנת לשינה במהירות, נוחתת על המיטה ושוקעת בשינה זמן לא רב אחר כך.
בחלומי מנסות גיסותי ואחיותי לשכנע אותי בנפנופי ידיים שאני מסכנה, "אני לא מסכנה!" אני צועקת להם בכעס. "אני מפרגנת מכל הלב!"
"אבל זה קשה שאח עוקף אותך", אומרת גיסתי שירי בקול רפה. "לכל אחד יש את הקשיים שלו", אני עונה לה נחרצות. "נראה לך שלו אין קשיים?"
היא מסתכלת עלי בעיניים עגולות, ואני ממשיכה "וחוץ מזה, הוא לא לקח לי כלום. כ- ל –ו –ם! את שומעת? זה שלו שמח זה לא קשור אלי! השמחה שלי תגיע בדיוק בזמן!"
היא מצקצקת משהו מבין שפתיה, ואני פתאום לוקחת את הרגליים ובורחת ממנה, מכולן. אף אחת לא מבינה אותי! למה הן מתעקשות שזה אמור להיות קשה?!
אני קמה שטופת זיעה. החלום עומד לנגד עיני בבהירות מפחידה. אני זוכרת מה לבשה כל אחת, מה אמרה בדיוק, מה אני הגבתי.
טוב, מה אני עושה עסק מחלומות. אני מנערת את ידי, קמה בחריצות לעוד יום נפלא.
—
יום שני.
אחרי מאות הטלפונים וכאב הראש הגדול זה הגיע. השמלה עומדת על קולב שמונח על הידית של הארון. הכל מתוקתק ברוך השם. אני אתארגן ואצא לשבע ברכות. צריכה רק להוציא את הלחמניות שאפיתי מהפריזר, ולזכור לקחת את המפתחות של הרכב החדש.
כן. אני נוהגת. וזה די חדש. עברתי טסט לא מזמן. טסט ראשון בהצלחה! את הרכב קניתי עוד קודם, לדרבן את עצמי ללמוד את שיעורי הנהיגה, ולגשת מיד לטסט. הדרבון הוכיח את עצמו, ובזמן קצר יחסית גמרתי הכל, עם רישיון נהיגה ביד.
האמת שאמא שלי לא אהבה את זה כל כך. אמא שלי היא אישה שמורה וצדיקה. משהו מהדור הקודם. אני מעריכה אותה מאד מאד, ורוצה להשביע את רצונה, אבל חושבת שאחרי הכל מותר לנהוג, ושאני צריכה את זה. וכמו שאוהבים היום לומר- הנפש שלי זקוקה לזה.
הנסיעה משחררת אותי, ההגה נותן לי בטחון, והעיקר- אני לא תלויה באוטובוסים מקרטעים ומעצבנים. אני אדון לעצמי.
מסתכלת בשעון. 19:45. הגיע הזמן לצאת לשבע ברכות!
אני שואפת אוויר לרגע, מסדירה את נשימתי, מברישה יד בפעם המי יודע כמה על השער השחור החלק.
הלחמניות איתי. המפתחות גם. התיק השחור של הארועים על כתפי. אני פותחת את הדלת.
אופססס
הדלת לא נפתחת, מה זה?
מנסה עוד פעם. לא! מניחה את הדברים ומנסה שוב. היא עקשנית!
נראה לי אני יודעת מה קרה. החלפתי צילינדר לא מזמן וחשדתי שהחדש לא מספיק איכותי, עלה די זול. כנראה שצדקתי בחשדותי.
יאו, אבל מה אני עושה עכשיו? לחץ קל מטפס אל תוך גרוני, מנסה שוב ושוב ומתייאשת.
"אמא?" אני מספרת לאימי בקצרה על התקרית. אמא נשמעת מבוהלת. "נראה לי שאין ברירה אלא לקרוא לפורץ", היא חורצת.
ברורים קדחתניים על פורץ טוב מניבים תשובה מייאשת. הפורץ יכול להגיע רק בעוד שעה!
ואווו! זה לא יכול להיות!!! אני תקועה פה! ועוד מעט מתחיל השבע ברכות!
חידלון אופף אותי, מה אני עושה?
מתיישבת על הכורסא בבגדי החגיגי והאסימון שאני כנראה אאחר נוראות לשבע ברכות מתחיל לרדת אט אט. אני עוצמת עיניים. למה זה היה חייב לקרות דווקא עכשיו?
שלא כהרגלי, עוברות עלי דקות אחדות בבהייה חסרת תוחלת, שלאחריהן אני מתנערת, דואגת ליידע את משפחתי בעיכוב, דואגת לממלאות מקום שידאגו שהאירוע יתחיל כמתוכנן, ואז מרפה את איברי, יושבת חסרת כוחות על מקומי.
עוד מעט מתחיל השבע ברכות ואני לא אהיה בו! והלחמניות… עד שאפיתי אותם!
הבית נקי ומסודר, ולא נשאר לי אלא להתבונן בשעוני בקוצר רוח עד חלוף השעה.
האוויר פתאום נעשה לח, וגל של רגשות מאיים משום מקום על ליבי. מה זה? מה זה הרגשות האלה? רק לא להתמסר לרגשות קטנוניים עכשיו!
מנסה לנשום עמוק. לשיר לעצמי שיר שמח. יוצא לי קול קטן כזה, מסכן. שבור. לאאאא! אמאלה!! מה עובר עלי?
מדליקה בווליום חזק את המוזיקה, ומכסה בו זמנית את ידי על שתי אוזני. לא מתחשק לי מוזיקה עכשיו, אני… עצובה.
אני?? עצובה??? לא מתחשק לי מוזיקה?
לא מכירה את עצמי. ואלו לא באמת דמעות, מה שיורד לי פתאום מהעיניים, נכון?
לא רוצה בכך בכלל, אבל אשד רטוב שוטף אותי פתאום, חוסם את קנה הנשימה שלי. מתייפחת בלי לדעת על מה. מרגישה שאני צריכה לבכות. לבכות. לבכות.
די כבר! די עם זה!
נראה שככל שאני סונטת בעצמי הזרם מתגבר, ובאיזה שהוא שלב גופי מתרפה, נכנע.
אבל מה קרה? החיים הרי יפים, וזה שאין לי דרך לצאת… מה זה בכלל לעומת קשיים אמתיים שאנשים עוברים?
ואם היו לך קשיים אמיתיים כן היית מרשה לעצמך לבכות? שואל איזה קול חצוף מתוכי. אני מנסה לחשוב. לא. לא נראה לי, מסתבר שגם אז הייתי מוצאת לעצמי איזה תרוץ.
אז אולי… אולי זה בסדר לבכות? אולי הבכי לא מגיע סתם?
יפחות קטנות יוצאות מגרוני ואני נותנת להן לראשונה מקום.
באופן מוזר מאד, אני מרגישה איזו שהיא שלווה שעוטפת אותי עם שוך הבכיות. מרגישה כאילו עטופה באיזו שמיכת פוך מגוננת.
אני מרשה לעצמי לנשום עמוק, להנות מהחוויה.
ואז אני מרימה את הרגלית של הכורסא, ושוכבת ככה, בלי לעשות כלום, עד שנשמעות דפיקות בדלת והפורץ מגיע.
שעתיים! שעתיים לוקח לו לסדר את המנעול. לא הרבה זמן לקח לו לפרוץ אותה, אבל להוציא את המנעול התקוע ואת החלק השבור שנעלם בפנים לקח המון זמן ואני הרי לא אשאיר אותו עם דלת פתוחה ללא השגחה. באיזה שהוא שלב אני משלימה עם אובדן השבע ברכות, לוקחת לעצמי לחמניה, מחממת, ואוכלת לאט לאט, ביס ביס.
—
"יעל!!! את לא מבינה איך היית חסרה!"
הטלפונים שוצפים אותי כמה שעות אחרי. דואגים, מתעניינים.
אני מהנהנת, מסכימה איתם.
באמת הייתי חסרה. לעצמי.
- 0 תגובות
עוד לא נכתבו תגובות לדיון זה.
Log in to reply.
