מקבילים נפגשים?!
מקבילים נפגשים?!
גלגלי המזוודה הירוקה שלי מרעישים כשהם נוגעים במדרכה המחוספסת. רעש שנבלע בהמולת רחוב בני ברקי של מוצאי שבת. אני עייפה. גיליתי ששבת חברות יכולה להיות גם מתישה. שבת שלימה בלי שינה, בלי אכילה נורמלית ועירנות של מאה אחוז. אני ממהרת. יש לי אוטובוס עוד חמש דקות, ודרך של ארבע דקות עד התחנה. אם לא אספיק אותו אצטרך לחכות לפחות חצי שעה עד שיגיע אוטובוס אחר לנתיבות. קצוות שיער מגיעים לי לעיניים. אני מעיפה אותם, שמה מאחורי האוזן. מבינה שהקוקו שלי כבר לא שלם. כשאגיע לתחנה אטפל בו, מוסיפה לעצמי גם את החולצה שיצאה מהחצאית. אם לא בתחנה לפחות באוטובוס. נס שאני לא מכירה אף אחד בבני ברק. שהחתן שלי גר בירושלים. תוך כדי הליכה אני מוציאה את הפלאפון. מחייגת לקל קו. שומעת שהאוטובוס עוד פחות מדקה. מגבירה הילוך. לתחנה אני מגיעה מתנשפת. מעיפה מבט לרמזור. רואה אותו מאחורי חמישה אוטובוסים. אני שולפת את הגומייה, מנסה לארגן קוקו מחדש. "שירה!" אני מסתובבת אחורה לאט. מתעלמת מהמוח שלי ששולח איתותים. לא מספיקה להתייחס אליהם. אני רואה אותה, כמעט מתעלפת. "שבוע טוב!" היא סוקרת אותי מלמעלה למטה וחוזרת למעלה. משתדלת שהעיניים שלה לא יזוזו מהעיניים שלי. "שבוע טוב". הקול שלי יבש. אני בולעת את הרוק. איך למען ה' היא נמצאת פה. איך קלטה אותי בחושך? "טוב לראות אותך ממ.. טבעית", היא אומרת. אני מדמיינת או שזו באמת עקיצה? החיוך שלי אומלל. אני בטוחה. השיער שלי פזור. יד שמאל תופסת את חציו. גומיה בורדו מקיפה את יד ימין. הרמזור מתחלף לירוק והאוטובוס עוצר ליד התחנה. "ד"ש לדוד". אני אומרת. נבלעת בין האנשים.
אמא של החתן שלי נשארת בתחנה. לבושה בחליפה מחויטת, מסודרת כאילו לא עברה עליה שבת שלימה, כאילו עכשיו ערב שבת ולא מוצאי שבת.
דוד קיבל את הד"ש. סיפר לי עליו בשיחה שלנו ביום שני. צחקתי. סיפרתי לו על השבת. על הפוזה בה אמא שלו פגשה אותי. הצחוק שלו התערבב עם שלי. ניסה לדמיין את הסיטואציה. להדביק אותה על נחמי וברכי, אחיות שלו. לא הצליח. הן לעולם לא היו נתקלות בכזה מצב. השיער החלק שלהן, שאסוף לקוקו נמוך ומהודק לא הסיבה היחידה, הן פשוט לא יעשו שבת חברות. שבת וחברות לדעתן הם שני מושגים מקבילים שלא אמורים להפגש. אני חושבת שגם אני והשוויגער מקבילות.
איך נפגשנו?
עוד לא נכתבו תגובות לדיון זה.
Log in to reply.