אנשים קריסטליים- רגישים מאד! מי אתם?

[מירי כ.]

הגדילה לעשות מורה שלי ביסודי

שקראה לי “מפונקת”

ועל מה?

ביקשתי לעבור מקום- 2 בנות דיברו והפריעו לי לשמוע את המורה.

עד היום זה קצת מציק לי…

כשהיו מזיזים כסאות פלסטיק וזה צעק לי באוזניים,

אמרו שאני סתם רגישה…

[מיכל ים]

😥

צריך לעשות מהפך

להכניס את זה לראש של אנשים

זה הזוי שבין 15-20% מהאוכלוסייה מתמודדים

והסביבה כ”כ מתקשה לקבל את זה

והכי קשה לקלוט שכן יש בינהם גם מוחצנים שלהם קשה יותר מכולם

כי א”א אפילו לקלוט שהם כאלו,

כגון מופנמים שימנעו מלהיות בסביבת המון אנשים כי זה מציף אותם העומס והרעש

המוחצנים ישלמו מחיר יקר ויכנסו לשם מבחירה והתמודדו מאד

[מירי כ.]

אני בטבעי טיפוס מוחצן מאוד.

אני חושבת שהרגישות הרבה שלי גרמה לי להתכנס אל תוך עצמי…

😞😭🙁

[מיכל ים]

איזה קטע, אז אנשים כבר הבינו שאת רגישה מאד?

אני מוחצנת והסביבה לא מאמינה לי בכלל😥

אין מצב זה הצחיק אותך וצחקת אל תגידי שנפגעת….

את תמיד רצה להיות עם אנשים איך את אומרת שאת מוצפת?

[מירי כ.]

לא הבנתי את השאלה?

[מיכל ים]

אמרת שכיום את מתכנסת בתוך עצמך

אז עניין אותי אם זה גרם לאנשים להבין שאת רגישה מאד

(כי יש לי אחות שהיא רגישה מופנמת וקל (יחסית) לסביבה לקבל אותה ואת הרגישות שלה הרבה יותר ממני המוחצנת)

[שנית ש]

אבל 80% מאלו שמגיעים לטיפול

הם מה 20% האלה

[מיכל ים]

יש מצב….

לפחות אני:)

[ה]

את מדברת על רגיש פיזית או רגשית?

אני מכירה גם וגם,

אלו שרגישים פיזית – צריכים להבין שהם רגישים יותר ולהסביר את זה לסביבה, לא תמיד היא תקבל את ההסבר, ומצד שני לדעת שצריך להשקיע מאמץ לנסות להתגבר וללמוד לחיות עם זה, כי לרוב הציבור זה לא מפריע

זוכרת שכנערה הייתי מאוד רגישה לחום של המזגנים (היום כבר לא, כנראה בגלל שהמזגנים היום שונים)

בכיתה תמיד הייתי מבקשת לכבות אותם כי הם עושים לי כאבי ראש, חברות שלי לא הסכימו אף פעם עם זה, ותמיד הן הדליקו ואני כיבתי… עד שהחלטתי לוותר וזהו, ואז הן אמרו לי את רואה המזגן דלק כל השיעור ולא הרגשת, אמרתי להן שהרגשתי אבל החלטתי שאני לא רוצה לריב איתן, מאז הן התחילו להתחשב 🙂

אלו שסופר רגישים רגשית – צר לי, אבל אני כבר לא מתקרבת אליהם, כמה אפשר, שבכל דבר שאני עושה ולא משנה מה – הם תמיד נפגעים???

[מיכל ים]

מדברת על אנשים שהם משלבים גם וגם

וברור שיש כאן מקום לעבודה עצמית של הרגישים

אבל זה ללמוד איך להתמודד בעולם ולא יכולת להשתנות נקודה

אבל גם לך ולכל מי שלא מתמודדת עם זה יש גם כן מקום לעבודה עצמית של קבלת השונה והתחשבות

וזהירות יתרה לא למחוק רגשות כאלו כי זה פשוט גורם להם להתעצם

ואין מה לעשות צריך אמפתיה והכלה מהעולם

חוויה שלי מהחורף….

מכירות את המעילים האלו שעושים רעש עם כל תזוזה????

אז זהו שהרעש שלהם נוראי בשבילי, צמרמורות בכל הגוף:(

וכשיום אחד בעבודה כשדלק מזגן על חום! והיא לבשה כזה מעיל…. ביקשתי ממש בעדינות מחברה שלי

שממש מפריע לי תחושתית, אם יש מצב שהיא מורידה….

היא ממש לא הבינה אותי ואמרה גם לי מעצבן שאנשים לובשים דברים לא בטעם שלה והיא מתגברת ולא אומרת כלום…. ושאני צריכה להתמודד ולהתגבר, ממש הרגשתי רע, מוזרה, לא נורמלית

בעוד שאנחנו אנשים אנושיים שיכולים להתחשב בשני ולהגיע לקראת….

ובחירה של העולם לדעת להתנהל מולם בחכמה ולגלות אנשים מדהימים!!!!

[ה]

כשאת מדברת על רגישות פיזית – מסכימה איתך, שצריך לפתח רגישות לסביבה,

אבל עדיין זה גם עבודה עצמית ללמוד להסתדר ולנסות להתגבר כמה שאפשר,

ישבתי פעם עם בעלי בלילה באוטובוס ומישהי לפני ישבה עם מצלמה ועשתה פלשים, זה סינוור אותי ושיגע אותי לגמרי (כן האורות הקטנים שמדליקים, מסך מחשב מהספסל שאלכסוני אלי, האור מהפלאפון אם אתן רוצות לדעת..) ורציתי לבקש ממנה שתפסיק, בעלי אמר לי – את זוכרת שהבטחנו לעצמינו שכשאנחנו נחתן ילדים לא נעיר להם כל הזמן, אם אנחנו רוצים להצליח – זה הזמן להתחיל להתאמן…

אלא שסופר רגישים ממה שאומרים להם – זה הבעיה שלהם בלבד, שילכו לטיפול רגשי, כמובן שצריך להקפיד לא לפגוע, ולא להגיד דברים שיכולים להיות לא נעימים, אבל אם מכל מילה סתמית שמוציאים מהפה הם נפגעים, אז אין איך לעזור להם, כי גם כששותקים הם נפגעים 🙁

וסתם במאמר מוסגר, רגישות פיזית קשורה הרבה לרגשות, ככל שאדם יותר חי את עצמו בצורה מאוזנת, גם הפיזי יותר מאוזן.

[מיכל ים]

תודה על הדיוק

בהבחנה בין רגישות פיזית לרגשות שחווים

ברור שמי שהוא רגיש מאד חווה את הכל בצורה חזקה יותר

ויש לו המון עבודה בענין לא להיפגע מעבר למותר ולמקובל:)

ולהעזר בעזרה בעת הצורך…..🙂

[רחל פישביין]

“אבל זה ללמוד איך להתמודד בעולם ולא יכולת להשתנות נקודה

אבל גם לך ולכל מי שלא מתמודדת עם זה יש גם כן מקום לעבודה עצמית של קבלת השונה והתחשבות”

את מודעת לאבסורד שבמשפט הזה?

מצד אחד יש כאן מחשבה (אולי נכונה, לא יודעת) שלאדם רגיש אין יכולת להשתנות, מצד שני דרישה מהסביבה לעבוד על עצמה ולהשתנות.

לא אומרת שלא צריך להתחשב, אבל באיזו זכות אפשר לדרוש מהסביבה “עבודה עצמית של קבלת השונה והתחשבות”? אולי גם לסביבה אין יכולת להשתנות?

[רבקי גרינוולד]

אני מסכימה איתך לגמרי,

לדעתי- אם כי לא הוכח מדעית כמובן- גם בסביבה נקייה לחלוטין מגירויים, אנשים רגישים מאוד ירגישו הצפה של גירויים שעולה מתוך עצמם. ולכן מאוד חשוב עבורם לרכוש אסטרטגיות מעשיות להתמודד עם זה.

[מרים סולובייציק]

גם אני הייתי “בוכה מכל שטות”, “בוכה כמו תינוקת”, קראו לי “תינוקת מגודלת”.

אבל החיים שפשפו אותי, יש לזה מעלה וחיסרון.

המעלה – אני כבר די מחוסנת ומחושלת לחיים,

החיסרון – אני שרוטה לגמרי.

רגישות גבוהה עדיין קיימת למשל בתוויות של בגדים, כשהייתי בבית חולים והייתי צריכה להיות עם הפיג’מה שלהם, הייתי תולשת להם את התוויות, כי לא יכלתי להפסיק להתגרד.

[מיכל ים]

לפעמים כשהסביבה או אנחנו לא מסוגלים לקבל את הרגישות

נהיה מצב שכאילו זה עבר ונהייה תת רגישות

ואין כבר רגישות בכלל

ויום אחד שכבר אפשרי ואנחנו או הסביבה מקבלת, משהו משתחרר ושוב מרגישים…..

הרבה אומרים שפתאום בגיל מתקדם נהיו רגישים תחושתית וכו’

זה דבר מולד שלא נעלם רק צריך הכלה וקבלה ואז מופיע

[מרים סולובייציק]

מעניין, לא ידעתי.

האמת שגם כיום כשצועקים עלי ומתנפלים עלי אני משתבללת לתוך הקונכיה ולא יכולה לענות מטוב ועד רע.

אני מנחמת את עצמי שהנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ועליהם העולם עומד שנאמר תולה ארץ על בלי מה, על מי שבולם פיו בשעת מריבה.

פעם הייתי עונה בחזרה, היום אני מחכה בסבלנות שתסתיים המתקפה ואז אני שואלת בקול רגוע:

יש לך עוד טענות אלי? יש לך עוד מה להגיד?

וככה כמה פעמים עד שנגמר לשני מה להגיד ואז כל האוויר מהמפרשים שלו יוצא, וכל המוטיבציה שלו להילחם הולכת ושוקעת אל תהום הנשיה.

ובאותה הזדמנות זה עת רצון, אני מתפללת על עצמי ועל כל מי שאני זוכרת באותו רגע.

[סירי גולדמן]

מירי, מה זה ‘סתם’ רגישה? רגישה, בלי ‘סתם’!

כן, את רגישה, אז מה?

(גם אני, לשם הגילוי הנאות…)

ומיכל – ההיא עם המעיל פשוט לא הבינה!

אם היית אומרת לה שזה עושה לך צמרמורת היא ג”כ לא היתה מתחשבת? קשה לי להניח. צמרמורת זה דבר שכל אחד מכיר, אולי ממספר נמוך של קולות או תחושות אבל אין מי שלא מכיר את התחושה המאד לא נעימה הזו, כך נראה לי.

ה. – כל הכבוד לך על היכולת של האיפוק!

מעריכה אותך. ותוהה האם באמת יש בעייתיות בבקשת התחשבות.

ראיתי את ההקבלה שעשית על להעיר לנשואים – אני חושבת שזה שונה, כי גם מול נשואים זה לגיטימי לדבר על המקום שלך (למשל – נוח לי שתורידי מצעים לפני שאת יוצאת במוצ”ש, בסדר?!) והבעייתיות ב’להעיר’ מתחילה כשאנחנו מדברים עליהם (מה הם ‘צריכים’ לעשות, איך הם ‘חייבים’ לחנך, מה ‘מומלץ’ שישאלו, ועוד)

כל עוד אנחנו נשארים ב’שדה שלנו’ ולא פולשים לשדה של האחר אני לא רואה בזה בעיה כזו קשה.

כמובן שיכולת להתגבר מפתחת שרירים בנפש, בלי ספק. הלוואי עלי כשהילדים שלי מדליקים מוזיקה בווליום גבוה, למשל…

ומרים, זה-

‘פעם הייתי עונה בחזרה, היום אני מחכה בסבלנות שתסתיים המתקפה ואז אני שואלת בקול רגוע:

יש לך עוד טענות אלי? יש לך עוד מה להגיד?’

וואו!!!

[מיכל ים]

ומיכל – ההיא עם המעיל פשוט לא הבינה!
אם היית אומרת לה שזה עושה לך צמרמורת היא ג”כ לא היתה מתחשבת? קשה לי להניח. צמרמורת זה דבר שכל אחד מכיר, אולי ממספר נמוך של קולות או תחושות אבל אין מי שלא מכיר את התחושה המאד לא נעימה הזו, כך נראה לי.

היא לדעתי היתה צריכה להיות ממש טיפשה כדי לא להבין….

סיפרתי לה שאני ממש תחושתית והרעש של המעיל עושה לי צמרמורת

שהיא לא חייבת אבל יעזור לי מאד שלא תסתובב עם המעיל לידי כל הזמן

היא ענתה לי את יודעת כמה זה עלה לי…. גם לך יש מעיל מאותה חנות מה אני יקנה מעיל חדש וכו’ ואז הגיבה שאיך אני אתחתן אם אני לא יודעת להתמודד עם מה שמפרע לי יש דברים שמפריעים וצריך ללמוד לחיות איתם…. וגם היא לא אומרת למי שלבושה לדעתה מכוער להחליף בגד אפילו אם זה ממש מפריע לה….

בכל מקרה זה היה רק דוגמא ורחל בקשר למה שאמרת

מצד אחד יש כאן מחשבה (אולי נכונה, לא יודעת) שלאדם רגיש אין יכולת להשתנות, מצד שני דרישה מהסביבה לעבוד על עצמה ולהשתנות.
לא אומרת שלא צריך להתחשב, אבל באיזו זכות אפשר לדרוש מהסביבה “עבודה עצמית של קבלת השונה והתחשבות”? אולי גם לסביבה אין יכולת להשתנות?

אולי תקראי את תחילת הקטע שכתבתי ממנו העתקת….

ברור שיש כאן מקום לעבודה עצמית של הרגישים
אבל זה ללמוד איך להתמודד בעולם ולא יכולת להשתנות נקודה

והמקום של העולם זה העבודה לקבל אותנו מה אבסורד לא הבנתי???
אין מצב שזה הדדי כל אחד יעבוד בחלק שלו?

[רחל פישביין]

אשאל בצורה אחרת: איך את, בתור בן אדם שלא יכול להשתנות, יכולה לדרוש מהסביבה להשתנות?

(ואני שואלת את זה בתור אחת שסובלת ממיזופוניה. וזה קושי אמיתי. רק שברור לי שלנסות לשנות את האחרים זה קשה עוד יותר, ורק מנפח את הקושי האובייקטיבי בכעס על הסביבה שלא מתחשבת בי)

[כבי אנרגיות]

מקווה שאת במעגלים

ויש לך עם מי לשתף חוויות על ההתמודדות עם המיזופרניה שלך

[רחל פישביין]

ממש לא. אני מתמודדת עם זה טוב גם בלי לשתף בחוויותי כל מיני אנשים שאני לא מכירה.

[כבי אנרגיות]

חבל כי לפעמיים לשמוע עוד זוויות של עוד בנות זה ממש עוזר

אבל מה שאת מחליטה אני בכל אופן באחד הקבוצות שם וממש נהנית

[אילה]

<font color=”#00bcd4″>@Rachel-Fishbein </font>

<font color=”#00bcd4″>גמני סובלת ממזופוניה</font>

וכן קורה הרבה שאני מתכנסת בתוך עצמי או שאני מוצאת את עצמי הרבה לבד כדי להיות רחוקה מרעשים שמפריעים לי….

<font color=”#00bcd4″>
</font>

[תמי אפשטיין]

סוף סוף העלו את המיזופוניה. הגעתי עד לפה ואני שואלת את עצמי: איך לא דיברו על זה עד עכשיו?

זה סבל שאחרים אפילו לא מנסים לדמיין.

ב”ה, אחרי שנים, ידעתי להגדיר את זה כמיזופניה ולהסביר לבעלי שהפך לסלבני בתחום (אני אוכל נורמלי. מה את רוצה?)

[כבי אנרגיות]

וואו איזה כיף לשמוע שיש חברות לאחת מהצרות שלי

צרת רבים חצי נחמה ומי שרוצה מזכירה שוב יש את מעגלים

[אילה]

ממש!!

זה באמת מעודד

עד שלא שמעתי שיש לעוד אנשים את זה וזה מוגדר בתור מזופוניה

חשבתי כבר שאני משוגעת….☹

[תמי אפשטיין]

בתכנון שלי לכתוב על זה סיפור, יום אחד. להביא אנשים למודעות.

היתה תקופה שבנו משני כיוונים מהבית. לא הצלחתי לעבוד, יצאתי מדעתי.

בכל תקופת המלחמה שאלתי את בעלי: תגיד לי, אתה לא שומע את המסוקים? מה קורה שם עכשיו.

הוא: אחרי שאת אומרת, אני שומע משהו….

וזה אחרי שרעם המסוקים קדח לי את מוח כמה דקות טובות.

ולעיסות של אנשים בכלל מאבדות שיווי משקל. ומה תעשי כשיש ילדים קטנים ואין לך מה לומר להם. מה תסבירי? שהם שותים באופן מציק? ילד בן 3 לא ממש מסוגל להבין מה את רוצה

[אילה]

סיוט סיוט סיוט

מזדהה כ”כ

לעיסות, נחירות, דפיקות על השולחן מה לא….!!!

הבנתי שCBT עוזר מאד

וזה גם קשור בדר”כ לאנשים שיש להם שמיעה מאד טובה גם שמיעה מוזיקלית

מצרפת לך קישור לקריאה על זה קצת יותר אני קראתי והזדהתי מאדד

https://www.tipulpsychology.co.il/conditions/misophonia.html

tipulpsychology.co.il

מיזופוניה | טיפול ברגישות-יתר לרעשים | שיחת ייעוץ (140 ש״ח)

  מהי מיסופוניה (Misophonia)?   מיזופוניה / מיסופוניה היא סלידה מרעשים. מצב נפשי ונוירולוגי זה מתבטא ברגשות, תחושות, מחשבות שליליות והמנעות התנהגותית בתגובה לצלילים ספציפיים. אלה כוללים לעיסה, אכילה, טפטוף, גרירת כיסאות, הקלדה, כחכוח בגרון, רעש של גיר על לוח, … להמשך קריאה

[תמי אפשטיין]

אצלי גם חוש הריח מפותח מאד.

הבן שלי מסתובב ליד בעלי, ואני מהקצה השני של הסלון מיידעת אותו שהוא לא יכול ללמוד עד שאחליף טיטול…

בעלי קורא לי כלבת גישוש 🙂

[מיכל ים]

😉 מספיק מבט לכיוון מי שאוכל לידי בקול….

והוא מבין:)

[מיכל ים]

הבנתי….

צודקת,

אולי אז שילמדו להתמודד עם הבקשות שלנו להתחשבות

לא צריך שישתנו….😉

[רבקי גרינוולד]

המקום של העולם זה העבודה לקבל אותנו? ייתכן שכן,

אבל אם התכוונת לכך שהמקום של העולם זה להשתנות ולהסתדר כדי שהכול יתאים לנו, מותר לא להסכים איתך?

המקום של אנשים קריסטליים- הוא לעבוד על עצמם כדי להגיע לדרגה טובה של וויסות רגשי, מה שיאפשר להם לחיות חיים טובים.

אבל המקום של העולם? (כמובן, לא של העולם, אלא של האנשים שחיים בו)?

כמו שצריך להזדהות עם הקושי של הנכים, אבל אין חובה לברוא להם איברים חלופיים,

וכמו שצריך להזדהות עם הקושי של חשוכי הילדים, אבל אין חובה לברוא להם ילדים,

כך צריך להזדהות עם הקושי של הקריסטליים, אבל אין חובה לברוא להם סביבה מרגיעה ונטולת גירויים.

[תמי אפשטיין]

לגמרי.

אבל לפעמים מודעות עוזרת להבין ולהתחשב.

אח שלי לא הבין מה הבעיה בלהריץ את הרוכסן על שיני הסוודר הלוך ושוב, ומה גורם בזה לצמרמורת.

גם אני לא ידעתי להסביר. רק ידעתי שזה מציק לי ברמות קשות.

או גירוד הפורמייקה עם הציפורן. כל מיני רעשים שהשני אפילו לא שומע, ואני מצומררת כולי.

אז אני לא מובנת, אכן. אבל אפשר להתחשב כשהשני אומר שקשה לו לשמוע את הרעש שנוצר על ידייך בלי תועלת מסוימת. סתם כפורקן של שיעמום

[רבקי גרינוולד]

ולפעמים הציפיה להבנה של הסביבה לא עוזרת וצריך פשוט לקחת אחריות וללכת למקום אחר/ לסתום אוזניים/ לעצום עיניים וכו’ (או לחרוק שיניים…)

[תמי אפשטיין]

לא תמיד יש לאן ללכת, וכל המצב מתסכל מעצם קיומו.

כן חושבת שמודעות תעזור פה. זה לא *סתם* אנשים עצבניים. זה אנשים שסובלים מכך

[רבקי גרינוולד]

חלילה, לא ניסיתי לבטל את הסבל, ברור שאנשים קריסטליים סובלים מאוד מגירויים שאין להם שליטה בהם.

העניין הוא שעם כל הצער שבדבר לא ניתן לצפות מהסביבה שתרקוד לפי החליל שלנו.

כפי שאנשים בעלי מקורות סבל אחרים (בלי ילדים/ נכים/ חולים במחלות קשות וכו’) לא יכולים לצפות מהסביבה שתרקוד לפי החליל שלהם.

אנחנו בני אדם וצריכים להתנהג בצורה סבירה, ואם למישהו יש בעיה יוצאת מגדר הרגיל, הוא צריך לפתור אותה בעצמו. חלק מהאסטרטגיות זה באמת לבקש מהסביבה התאמות מסויימות, אבל אי אפשר להסתמך על זה ולהתעצבן כשזה לא קורה

[רבקי רפפורט]

רבקי, תמי הביאה כאן דוגמאות שלא נדרש מהסביבה כל כך מאמץ להתאים את עצמה, רק טיפה רגישות!

אם זה מישהי שאת נורא נורא אוהבת גם היית אומרת לה תתמודדי, או שהיית מפסיקה?

ממי שסובל מותר לבקש מהסביבה להתחשב, לא לצפות מהסביבה ולא לדרוש

כי אם הוא מצפה והסביבה לא עומדת בציפיות שלו זה רק מביא לו יותר סבל

אבל מצד הסביבה ברור שאנחנו צריכים להתחשב!!!!

[רחל פישביין]

רבקי, הדיון כאן הוא על עצם הגישה. תקראי את התגובות הראשונות שמדברות על כך שצריך ללמד את העולם להתחשב.

לא, לא צריך ללמד אף אחד שום דבר.

אם יש משהו שמפריע לבנאדם, הוא יכול כמובן לבקש התחשבות מהסביבה, מתוך נקודת הנחה שההתמודדות היא שלו, ובקשת ההתחשבות היא דרך שלו לעזור לעצמו להתמודד, ולא שהוא מלמד אחרים לעשות את חובתם.

[רחל פישביין]

תמי, את צודקת שלפעמים מודעות עוזרת, יחד עם זאת

א. הרבה פעמים היא עוזרת לזמן מוגבל וצריך להזכיר שוב ושוב להפסיק ללעוס בקול או להפסיק לחרוץ עם הציפורן וכו’, זה פשוט הופך את מי שסובל מזה לנודניק.

ב. אם אני מבקשת ממישהו התחשבות בנושא הזה והוא לא נענה, זה מעצבן אותי פי כמה (ולכן אני נוטה לחשוב שהבסיס לזה הוא רגשי).

תכלס, אני לא מעירה לאנשים בכלל, אלא מנסה להסתדר בכל דרך אחרת, למרות שזה אכן סבל שאי אפשר להסביר אותו.

[תמי אפשטיין]

א. מסכימה לגמרי.

לכן היום בעלי יודע שכשאני מבקשת ממנו – זה כי הגעתי לקצה, ואחרי הרבה התגברויות. מאלו שאין לי אינטרקציה יומיומית אני מתאמצת לבלוע וכו’.

אירחנו פה פעם בחור, שלא עמדתי בקולות שהשמיע עם אכילת המרק. פשוט לא שרדתי אותם. ויתרתי על המרק והעדפתי לברוח למטבח לארגן את האוכל.

בשבתות שלאחר מכן פשוט לא הכנתי מרק, וזהו.

ב. אני לא חושבת. כשאת מבקשת ממורה שתתחשב בסיבה (מוצדקת) לציון נמוך, והיא מסרבת כי לא משנה מה – היה עלייך להתכונן כראוי, זה מתסכל נורא.

גם כאן.

מתסכל שאנשים לא מבינים את הסבל, שמתעלמים מהקושי. לא רואה בזה קשר למשהו רגשי.

[אילה]

ממש!

בהתחלה לא הבינו אותי פה בבית למה אני כל הזמן מתעצבנת על הרעשים שבכלל לא שומעים אותם ורק לי זה מפריע…

נגיד בשבתות זה הסיוט שלי לשבת ליד השולחן וכולם אוכלים ואני אכשהו צריכה להתמודד עם זה…ושיש מרק בכלל סיוט של הארוחה…

ומה שאמרת לגבי מבחנים וכו השבוע היה לי מבחן פשוט לא הצלחתי להתרכז ולעשות אותו כי מאחורי ישבה בת שאכלה בייגלה והקרנצי’ם של הבייגלה הוציאו אותי מהריכוז

יום למחרת היה עוד מבחן שצריך ריכוז מלא פשוט למדתי להביא אטמיי אוזניים למבחן ולשבת בצד כדי להתרכז ולהצליח….

[ה]

לא מדויק,

כי אם יש משהו שמפריע לשני, ולא דורש ממך מידי, אז למה לא להתחשב?

זה סתם להשחית מידות,

מצד שני מי שרגיש צריך ללמוד להתמודד ולא לצפות שהסביבה תתמודד במקומו…

בקיצור כל אחד אמור לעשות את שלו.

[רבקי גרינוולד]

בעיקרון ברור שאת צודקת, אבל:

א. לא לכולם יש מידות טובות שמאפשרות להם להפסיק פעולה מתוך הבנה שלשני זה מפריע (נניח הריצרץ של המעיל)

ב. יש כאלה שיש להם צורך אמיתי בפעולות כאלה, כמו אנשים עם הפרעות קשב, או כאלה שחייבים משהו בידיים להתעסק איתו, או שחייבים לזמזם כדי להירגע, או אנשים עם טיקים קוליים,

כך שלדעתי אנשים קריסטליים יכולים לצפות להבנה מהסביבה, אבל להתאמה של הסביבה בפועל- אפשר לצפות ברמה מוגבלת ביותר.

[תמי אפשטיין]

שימי לב לשתי הדוגמאות שלך:

אנשים עם מידות לא טובות, שלא מסוגלים להפסיק את הפעולה שלהם בשביל השני

אנשים עם הפרעת קשב שזקוקים לפעולה הזו.

זו *בדיוק* הבעיה. אבל בדיוק.

אם תניחי באותה שורה את המיזופוניים – תביני שמדובר באותו צורך (גם אם הפוך). ההתייחסות שלך משקפת את רוב האוכלוסיה, שרואים בכך סתם פינוק, ולמה הם לא מתגברים על עצמם.

זהו, שזו לקות בדיוק כמו האחרות שהיעלית. לכן אני סבורה שמודעות תסייע לעניין

[ה]

עכשיו תפתחי דיון על מי צריך להתמודד אנשים עם בעיות קשב שבא להם פתאום להקים צרחה חדה,

או להרגיש איך זה לדפוק בכוח על השולחן

והם צריכים ללמוד למתן את עצמם

או הסביבה שצריכה להכיל אותם…

אני חושבת שכל אחד צריך להתאים את עצמו לסביבה, כלומר לא להפריע לסביבה,

[רבקי גרינוולד]

אני לא מתכוננת לפתוח שום דיון, מכיוון שזה ברור שאנשים עם הפרעת קשב צריכים לטפל בעצמם, בדיוק כפי שאנשים עם הפרעת ויסות חושי צריכים לטפל בעצמם,

מה שאני אומרת שזה שאנשים עם הפרעת קשב צריכים להתנהג רגוע, זו חובה שלהם, וזו לא זכות של אנשים עם בעיית ויסות חושי, וכך גם להיפך: אנשים עם קושי בוויסות החושי צריכים להשתתף בחברה באופן מועיל, זו חובתם וזו לא זכותם של מופרעי הקשב.

מה שאני אומרת הוא שיש לנו, לכל אחד מאיתנו עם הנתונים הייחודיים שלו, חובה להתנהג באחריות ולא לתלות את פתרון בעיותינו באחרים. (וזה שאדם מסויים נולד עם הפרעת קשב ורעהו עם קושי בוויסות- זה מתוכנן בדיוק רב משמיים כדי להביא להם את הניסיונות המתאימים בדיוק עבורם)

[סירי גולדמן]

שימי לב מיכל לתגובה שלה – היא הגיבה ממצוקה! מתוך המשבצת שלה, בכלל לא ענתה לך.

כשיש לנו משהו שמסתיר לנו את הנוף, אנחנו לא פנויים לראות מעבר לו, גם את הנוף הכי משמעותי והכי מרכזי. התשובה שלה היתה לא לענין – לא במובן הסלנגי אלא במשמעות הכי עניינית של המילים – היא לא הגיבה לך על הבקשה שלך!

היא ענתה לך על המחיר, ועל החנות, ועל המעיל שלך, וגייסה לעזרתה את החינוך העתידי שלך… רק לא על הקושי שלך מול הרעש. כשאת שומעת אדם מגיב לך ככה תוכלי לדעת – הוא לא ענה לך אלא למשהו פנימי בתוכו שסער מול מה שאמרת לו.

איך אפשר להתקדם מהנקודה הזו? הייתי מנסה להתייחס למשהו מתוך מה שההיא אמרה – נניח להחמיא לה על המעיל שלה, ושהוא באמת נראה משהו ממש טוב, ובטח שהיא לא תקנה חדש- מה פתאום! כזה מעיל יפה ואיכותי, רק בגלל שלי מפריע הרעש?!

רק אם יש מצב שתשתדל כשלא ממש קר לה אולי לשים אותו בצד, בתור טובה אישית…

ואם היא שוב היתה מתקיפה – אפשר היה פשוט לשאול אותה ישירות מה הפריע לה בבקשה הזו.

(אגב, לפי ההמשך -יש מצב שהיא לא היתה בטוחה בקנייה שלה. ושם זה ערער אותה. אבל זה ניחוש לגמרי לא מחוייב…)

[ריקי פרנצהויז]

אולי נדבר על אדם ‘בוטה מאוד’?

אולי נדבר על כולנו, נשים רגילות שגדלנו בעולם בו הבוטה הוא הנורמלי?

אז נכון- זכינו, ואנחנו מנותקות מתרבות הוואטסאפים למיניהם- אלו שלשון הרע, רכילות, השחרה והגכחה הם חלק מהשיגרה השעתית שלהם

אבל יכול להיות שממשהו מהאווירה הזו חדר קצת אלינו?

רגישה מאוד בעבודה? במשפחה? בלימודים?

מי אמר? אולי כולם קצת יותר מדי התרגלו לסגנון דיבור ישיר, חודרני (לא חייבים להתערב בבחירות של השני, מותר לתת לו לטעות בשקט…) ציני ותוקפני?

ברור שיש רגישים מאוד

אבל לצערנו יש גם הרבה צינים מאוד

אני חושבת שהקושי הרציני של אנשים רגישים מאוד, מתחיל כאשר הם רגישים כל כך לעצמם, עד כדי כך שלא שמים לב לרגישות של הסביבה

ואז יש פער בין הציפיות שלהם מהסביבה, לבין היחס שלהם לאותה הסביבה

ועוד משהו- ידוע שנשים אוהבות להיות צודקות 🙂

אני אישית שמתי לב, שהרבה מאוד מהפגיעות שלי נוצרו בעקבות דיון כללי מסויים, שהחוויתי בו את דעתי, בניגוד לדעת הרוב, ואותו הרוב לא ויתר על שום דרך להוכיח לי כמה אני טועה

עד שפשוט החלטתי שאין הצער שווה לי בעד יציאתי צודקת בדיון

אז בדיונים כלליים- למדתי להקשיב, ולהבין את הדעות המושמעות

וגם אם אני לא משתכנעת בשום אופן- די לי שאני בעצמי בדעה של עצמי

ובדיונים אישיים, כשמעירים לי או כשמידיינים על משהו שברור לכולם שנוגע אלי- אני אומרת לעצמי שאני לא אמורה למצוא חן בעיני אף אחד, ולכל אחד יש את המינוסים שלו

לי יש את המינוס שעליו מתדיינים

ולמתדיינות יש מינוס ענק של חוסר טאקט, שלדעתי אין הרבה מינוסים שמשתווים לו…

וכשאני במקום השלם הזה, מסתבר שאני גם איכשהו מקרינה את זה החוצה

[שושי ו.]

הייתה לי בכיתה חברה כזו…

רגישה בטירוףףףף הייתה נפגעת מדברים דקים ממש שהיה קשה לבנות להבין,

מצד שני בנות אהבו לדבר איתה שיחות נפש דווקא בגלל הרגישות הזו,

היינו מגיעות איתה למקומות עמוקים מאוד.

אז זה טוב? או לא?

זו מציאות

קשה לחיות עם זה היא למשל התגרשה שנה אחרי החתונה

ברור שמי שמאוד רגיש צריך ללמוד 2 דברים

1. לקחת דברים יותר בקלות

2. לדעת להסביר את עצמם ולא לשמור בלב

[מיכל ים]

ודבר שלישי:)

ללמוד לבקש עזרה

[שרה]

היי לכולן,

השקעתי הרבה זמן בכתיבת תגובה זו כדי שהיא תהיה כמה שיותר מכבדת ומובנת, חשוב לי לשתף מחשבה מתוך מקום בוחן ופתוח. אם את מוצאת את עצמך לא מסכימה עם הדברים או אם יש לך דעה שונה, אני כמובן אשמח מאד שתשתפי.
על אף, ואולי בגלל שאני באה ממקום יותר אדיש ופחות נשאב בקלות כלומר, לא בוכה מהר בכלל או נפגעת יותר מידי מהר. חוץ מזה שמכירה יותר מידי מקרוב עם העניין של הרגישות הפיזית – חשבתי לנסות לתת פה עוד זווית.

ההבחנה בין רגישות לפגיעות בעיניי היא משהו שחשוב להתעכב עליו…

לדעתי, רגישות היא היכולת להרגיש את הסביבה בצורה עמוקה ולהיות מודע לצרכים ולרגשות של אחרים. זה לא בהכרח אומר שהאדם הוא חלש או פגיע – להיפך, מדובר בכוח פנימי שמאפשר לאדם להבין את התחושות והצרכים של מי שסביבו. אדם רגיש מסוגל להרגיש את הכאב של האחרים ולהתאים את עצמו למצב, ובכך למנוע פגיעות נוספות.

לעומת זאת, פגיעות קשורה לדימוי עצמי פחות יציב או חסר ביטחון. אדם שנפגע בקלות ירגיש פעמים רבות שהוא לא שייך או לא מספיק טוב. יש פה תחושת חוסר יציבות שגורמת לאדם להתקשות להתמודד עם ביקורת או דעות של אחרים. לכן, חשוב להבין שכשאנחנו נפגעים בקלות, זה לא בהכרח נובע ממקום של רגישות – אלא לעיתים ממקום של חוסר יציבות פנימית.
(לא אומרת שאדם עם רגישות גבוהה הוא לא פגיע. כי בד”כ הוא חווה בעוצמה גבוהה יותר את העולם והוא בהחלט עלול להיות יותר פגיע מהרגיל, השאלה מה הוא בוחר לעשות עם זה ואם הוא בוחן מה הבסיס שעליו נשענת הפגיעות הגבוהה שלו…)

כשמדובר בתקשורת, יש לנו את הצורך לשתף את רגשותינו, גם אם אנחנו רגישים מאוד ובדרך כלל יותר תומכים מאשר נתמכים. אבל כשאנחנו עושים זאת, כדאי להימנע מלהעמיס את הצרכים שלנו על אחרים בצורה שמרגישה להם קשה או מאתגרת. למשל, אם יש רעש במעיל של מישהו שמפריע לי, אני לא אגיד “אני מוצפת מהר וקשה לי שיש רעש כזה וכזה…”, אלא פשוט אגיד: “המעיל שלך מהמם, רק הרעש שהוא עושה קצת מפריע לי ואני מתקשה להתרכז”. כך הצורך שלי ברור, אבל לא מאשים את הסביבה במשהו שלא היה בכוונתה.
(משתמשת בדוגמא שלך נטו בשביל הדוגמא🤔)

מבינה לגמרי שבדרך כלל ההסבר הזה בא יותר ממקום שרוצה להיות בסדר ושיקבלו אותי – יבינו שזו תכונה מולדת ולא באג שלי, אבל יש אנשים שהסברים ארוכים מידי מעייפים אותם וזה מרגיש להם כמו איום או האשמה… הם לא מצליחים להבין את העיקר של מה שבאת להגיד וזה מתסכל ומבלבל אותם.(את בסך הכל רוצה שהיא תוריד את המעיל, אבל היא חושבת שבגלל שאת מבקשת עם הרבה הסברים ובזהירות זה כנראה משהו בעייתי… זה באמת אבסורדי אבל לפעמים ככה אנשים קולטים הסברים ארוכים או עמוקים מידי.)..

חושבת שהמפתח הוא להבין את הסביבה שלנו ולמצוא איזון – מצד אחד להסביר בצורה ברורה ומכבדת את הצרכים שלנו, ומצד שני לדעת מתי חשוב לא להכביד על אחרים מדי עם הבקשות שלנו. אנחנו לא יכולים לשנות את העולם סביבנו, אבל אפשר ללמוד איך להתנהל בו בצורה שתשמור על הכבוד ההדדי.

אדגיש שוב באתי להאיר את הדברים מזווית המבט שלי ולא חס וחלילה לפגוע באף אחת😊

[מלכה קליין]

צודקת בכל מילה!

[מיכל ים]

שירה אלופה

תודה על המענה המפורט

ממש הסברת יפה נהניתי לקרא

ואת צודקת….

צריך ללמוד איך להגיד ומתי לא להגיד…..

וזה עבודת חיינו:)

[אילה]

וגם בפרוג יש אשכול שלם על זה…

[א ש]

אני חושבת שכל מי שיש לה רגשות יתר צריכה לשים לב שיש לה רגישות לא רק לעצמה אלה גם כלפי הזולת

אני חס ושלום לא רוצה לפגוע באף אחת פה אבל אני מדברת ממקום של מי שיש לה קשר כלשהו לדמות רגישה עובר ולפעמים אי חושבת שגם מי שרגישה צריכה לנסות להבין את הסביבה

זה לא הגיוני שלפני כל משפט גם הכי בסדר שתגדי יפגעו

יצא לי פעם להחמיא למשהי כזאת על אחד הילדים שלה שמיום ליום נהיה יותר יפה וישר היא שאלה אותי בפגיעת יתר אם אני מתכוונת שפעם הוא היה מכוער

אז לא אני לא חושבת שמכל מילה שאנשים אומרים צריך להיות פרשנויות יתר החמיאו לך קבלי למה את מנסה להפגע בכח את כל האמת אני לא באה לפגוע פה באף אחת אני רק באה לומר שלרגישות יתר פיזית לרעשים אורות וכו’ אפשר לבקש מהסביבה להפסיק וזה בסדר גמור

אבל רגישות נפשית יתר אני חושבת שזה אמור להיות עבודה עצמית של כל אחת אני לא אומרת שלסביבה מותר לפגוע אבל אם לא באו לפגוע בך ואמרו משפט בסדר גמור ולך לא נחמד לשמוע ואותו מכל סיבה שהיא תעבדי על עצמך!!!

[ברכה כהן]

הרגישות היא מתנה ענקית!!

היא מאפשרת לך לראות ולהרגיש בדקויות שלא כל אחד רואה.

ישנו ספר” אדם רגיש מאד”

טוב שיקראו אותו גם הרגישים מאד וגם אלו שפחות.

הוא נותן לרגישים ראיה חיובית על הרגישות שלהם

ומאפשר לעולם להבין אותם

[ברכה שטיין]

היה לי תענוג לקרוא עד כאן

תודה לכותבות ולמגיבות

חיכיתי עד תגובה מס’ 50 – של שירה שהסבירה יפה את העניין של הרגישות ןהפגיעות.

אני שמעתי פעם שמבחינה דקדוקית- עצם המצב שמישהו הוא מה שאנחנו מכנים “רגיש” “קריסטלי” הוא בעצם “פגיע”

ומי שעירני לזולת הוא בעצם “רגיש”

בשתי מילים: פגיע- לעצמי. רגיש- לזולת

אז פעם הבאה לפני שאת אומרת” אני רגישה לרעש”- זה בעצם “אני פגיע”…

אני יודעת שזה לא הדרך המקובלת לדבר

אבל אני “מתרגמת” לעצמי כשמישהי אומרת לי “אני רגישה ולכן נפגעתי”- אני “מסבירה” לעצמי שהיא בעצם “פגיעה” וזה שלה.

כמובן אני מתנצלת ומנסה להיות בסדר. אבל כשמדובר בטיפוסים שכל מילה שלך מתפרשת רע-אין לי ברירה…

[מיכל ים]

תודה ברכה

הגדרת את זה יפה

וברור ברור שזה שלי ושל של אחד שנכנס תחת ההגדרה….

ואני מנסה להתאים את עצמי ולא מחפשת שאחרים יתאימו את עצמם אלי
מה כן?
כשמדובר בחברה או משפחה קרובה שאני רוצה שיהיה להם נעים איתי לפעמים אני צריכה שיהיה לי גם נעים איתם…
זה אומר שכמה שאני אעבוד על הוויסות חושי יש דברים שהם מעבר לכח היכולת שלי…
וכשאני לא פנויה אליהם כי הרעש מציק לי, פחות רגועה, פחות זורמת….
כאן מגיע המקום שלי להסביר את הקושי שלי ולבקש, אף אחד לא חייב וזה יהיה התחשבות מדהימה מצידו להפסיק מה שמציק לי ועוד יותר לזכור לפעם הבאה…. ולזכות בי שמחה זורמת רגועה ונעימה.
ומנסיון מי שאת חשובה לו מספיק משתדל לעשות את זה…. ומי שלא…
ובקשר לפגיעות יתרה וכו’
לא כל בנ”א רגיש נפגע מכל שטות, כן לוקח דברים יותר רציני ולא בגלל שהוא בלי בטחון עצמי או נחיתי כמו שציינו קודם, ושוב זה התפקיד של הרגיש להגיד זה לא תחום שכיף לי שצוחקים עליו…
אני ממש בררנית באוכל וזה מוקד התענינות ומוקד לירידות ובדיחות בכל מקום שאני מגיעה…
למדתי לבקש להפסיק, שלא נעים לי שמדברים על הנושא של מה שיש לי בצלחת…. ולמרות שזה כיף שיש על מה לדבר אם מבקשים להפסיק ושזה לא נעים בכל תחום זה נכנס לבן אדם לחברו….. וזה כן קשור לסביבה
וברור ברור שאם יש בנ”א שנפגע בלי קשר בלי סיבה אי אפשר לתכנן כל דבר מה יתכן ויפגע, זה קשור אליו ולא לסביבה וכדאי שיעבוד עם עצמו ויבין למה הוא נפגע מכל דבר….

אבל בגדול גם אנשים רגישים מאד לא נפגעים מכל שטות תרדו מזה
הם אולי יותר יפגעו ממכם ויעשו יותר עסק מדברים שפוגעים באמת ויזכרו לאורך זמן

[מרים סולובייציק]

כתוב (לא זוכרת איפה בקיצוש”ע) שאדם שלשכן שלו כואב הראש אסור לכתוש ריפות בתוך ביתו.

(ריפות = בורגול)

מנגד, מותר לעשות שיפוצים, אבל לא עד מאוחר בלילה.

ומה אתן אומרות על הרמקולים שמכריזים לוויות? (בירושלים שלא מלינים את הנפטר, אפילו ב12 בלילה והילדים מתעוררים) אצלנו 2 בנינים לידינו יש שטיבל של חסידות מסוימת פעם פתחו שם הגברה והתחילו להספיד אחרי 12 בלילה לפני הלוויה. ניגשתי לאיש ההגברה והוא התעלם ממני, חתיכת חצוף! הילדים שלי התעוררו, אני לא הצלחתי להירדם! ולא מדובר באנשים וילדים רגישים מאוד.

יש גבול לכל תעלול!

[ה]

מי שרוצה לארגן הפגנה נגד הרמקולים,

פשוט שיוציא רמקול באמצע הלילה…

הרמקולים – זה זוועת עולם,

הרכבים שמתרימים מסתובבים ומתיישבים חצי שעה מתחת לבית …

רמקולים בבתי כנסת , בתי ספר , אולמות וחיידרים – שלא בודקים בכלל כמה רעש הם עושים

זה לא קשור לפגיעות/רגישות יתר, זה מינימום אנושי

[מרים סולובייציק]

פעם התנחל לנו מתחת לבית רכב עם כריזה לאחד מארגוני החסד.

כל השנים לא נתתי לו גרוש ואיימתי עליו שאני אזמין לו משטרה.

בפעם האחרונה שזה קרה, ניגשתי אליו, תרמתי לו 20 שקל וביקשתי יפה שיתחשב בנו כי גרים פה הרבה אנשים וזה מאוד מפריע, בבית שלי אני לא שומעת את עצמי בכלל, מי מדבר על הרחוב / בטלפון.

אז הוא ראה שאני נותנת לו יחס מכבד אז הוא נסע מפה מיד.

[ה]

יפה,

אבל זה נראה לך הגיוני בערב ר”ה ויוכ”פ לרדת כל 2 דקות להוזיז את הרכב התורן,

זה ממש הטרדה,

שלא לדבר על רמקולים על מכירות שונות שהרבה פעמים נשמעים כמו לוויות ל”ע,

יש אצלינו בשכונה רכב שמוכר חסלט, יש לו רמקול עם רעש לא סמפטי שאמור להיות מנגינה (נשמע כמו דיסק סרוט) קבוע הוא עובר בשעת ההשכבה, סיוט

[מרים סולובייציק]

אם את מתייאשת מלבוא כל הזמן ולנסות להזיז (לא להוזיז!) את הרכב התורן, תמיד אפשר להתקשר למשטרה, אחד התפקידים שלהם זה לשמור על השקט והסדר ברחובות. ואם לא משטרה, אז מהפיקוח העירוני.

[ה]

העיר שאני גרה בה מתחרה עם עזה,

העיר שאת גרה בה השיטור העירוני עובד??

[מרים סולובייציק]

גאולה היא גם מחנה פליטים אחד גדול (או אם תרצו – סוג של “מחלקה פתוחה”) בזמנים מסוימים, ואל תגידו לי לעבור דירה!!! אני לא מוותרת על המעלות של המקום!!!

השיטור העירוני עובד כשיש חניה לא חוקית, פעם השכנים חסמו לי את החלון של הבית (יש לי תריסים שנפתחים החוצה כמו דלת, משהו שיש רק בירושלים, טבריה וחיפה באזורים הישנים של העיר) לשבועיים וכל יום הם אמרו היום אנחנו לוקחים את הפיגומים מפה. וככה זה נמשך שבועיים, חוץ מלרוץ אחרי השכנים, עד שנגמרה להם הסבלנות ושלחו אותי לדבר בעצמי עם הקבלן!!! וזה היה השיפוצים שלהם!!! והקבלן גם היה אטום ולא התייחס, אז הזמנתי מ-106 את הפיקוח העירוני, הוא הגיע והשאיר התראה לפני קנס, תוך פחות מחצי שעה הכל פונה.

ואז למדתי לא לחכות הרבה, אם שומעים תשובה לא רצינית – מיד להזמין משטרה או פיקוח עירוני. יש אנשים שזו השפה היחידה שהם מבינים. או שהייתי זורקת להם את הכל לתוך הפח הגדול ושיתמודדו עם העלויות של זה. (הייתי משלמת לאיזה מישהו כמה שקלים שיבוא לעזור לי לעשות את זה אחרי שהפועלים הולכים.)

[אילה כהן]

כותבת משהו שעלה לי בעקבות הדיון הזה-
תראו משהו מדהים בערך 80 אחוז מהעונות פה הזדהו ושיתפו מעולמם הרגיש
ובאיזה קהילה אנחנו? טיפול
לדעתי כל האנשים הרגישים בסוף יוצא מזה הרבה דברים טובים
הםם הכי טובים בתור מטפלים
הכי מבינים לעומק הנפש וחווים אותה עד הסוף
תשאלו אותי? לא הייתי מוותרת על הרגישות הקריסטלית הזו
וברור שיש דברים שאפשר לעבוד עליהם
ויש דברים שככה הם וצריך ללמוד להתמודד איתם ועם הסביבה
בהצלחה לכולנו!

[ר. טייך]

לא בהכרח שכולן מעולם הטיפול

אלא שהדיון נפתח בקהילה שהכי מתאימה לאופי דיון זה

דבר שני :
כל אחת יכולה לכתוב טייטל ועיסוק לעצמה גם אם בפועל אינה מטפלת.

דעה זו אינה סותרת את העובדה שמטפל/ת טוב/ה נדרש ליכולת רגישות , והזדהות עם השונה

[שירה אלג'ם]

תודה על העלאת הדיון החשוב למודעות. כאחת שלא סובלת מהתופעות הנ”ל אבל כן
אוהבת להתחשב באנשים. חשוב לי לשמוע באותנטיות את הקול של אלו שסובלים. רציתי
להאיר פה תופעה נוספת שהיא פחות מוכרת וגם אני לא הכרתי עד שנה שעברה. היה לנו
בגן ילד שלא הסכים להתקרב לילד אחר כי: יש לו ריח מוזר. בהתחלה כגננות ניסינו
לחנך אותו שזה לא יפה ולא חברי (גן תקשורת) במיוחד שמדובר מילד שעושה הרבה
פעמים מניפולציות חברתיות על הילד הנ”ל שהוא יותר דחוי חברתית. חשוב לי להדגיש
שהילד הדחוי הוא ילד מטופח ביותר…. ואז באה המנתחת התנהגות ואמרה: ברור גם
אני סובלת מאוד מהריח הזה… שימו לב שהוא מתלונן על זה בעיקר בבוקר שאז X
מגיע מבושם מאוד (ילד חילוני…) והוא פשוט לא יכול לסבול את הריח של הבושם
הזה שהוא חריף. אצלינו במשפחה כולם סובלים מאוד מרגישות תחושתית. אני צריכה
ממש לעבוד על עצמי להיות ליד הילד הזה בבוקר. ואכן מאז למדנו להוציא את הילד
הנ”ל לחצר בבוקר ולאוור את המעיל וכו’… וכן להושיב אותו ליד הילד הרגיש רק
בסוף היום והתלונות נעלמו כלא היו..

[ה]

מזדהה מאוד,

אני לא מסוגלת להריח בושם של גברים, זה גומר אותי!!!!!!!

מבחינתי אין משהו יותר דוחה מזה.

למרות שממש לא הייתי מגדירה את עצמי מידי קריסטלית

[אבישג]

קראתי את הדיון ברתק

הזדהיתי עם הרבה מן התגובות ונהניתי למצוא את עצמי בחלק מן התיאורים

כן אני גם סובלת מרגישות יתר ולעיתים נהנת…

לאחרונה חשבתי לכתוב על זה כתבה ולהעלות שוב את הנושא למודעות

למה שוב?

כי כבר כתבו על זה בעבר

ולכן אני צריכה להתמקד יותר בנישה מסויימת

למשל:

אנשים רגישים מאוד בשמחות, או –

אנשים עם רגישות יתר בחיי החברה או בכלל ילדים רגישים מאוד ואז זה ממבט של הורים

אני אשמח לעזרתכן!

אם יש למישהי רעיון אחר או חיזוק לאחד מן הרעיונות הנ”ל

ואם מישהי מסכימה להתראיין ( יש לי כבר כמה מראויינות אבל אני צריכה למקד את הנושא קודם..)

יעזור לי מאוד שתכתוב לי פה או באישי או למייל : AR0527108509 וההמשך הידוע…

ואולי יועיל גם לאנשים רגישים נוספים…

תודה!!!

[אפרת ת]

זהו באמת רציתי להגיד

אגב, הדיון מרתק ממשששש!!!

שגם אצל אנשים קריסטליים הרגישות משתנה

כלומר – לפי השאלון, אני נקראת קריסטלית

אבל אחותי (שהיא ממש לא קריסטלית)

סובלת פי עשר ממני מרעשי אכילה (איך קראתם לזה?)

וחוש הריח שלי למשל ממש ממש לא רגיש, להיפך

אבל —

אם מישהו בבית מאוד בהול

אם יש מתח בין ההורים / אחים / אמא-אחות

חרדה עונתית אצל אחד האחים (בגלל אירועי המלחמה נניח)

מישהו מתהפך בחדר השני על משכבו

(סתם) מישהו מתוסכל נורא

ואפילו אני בחדר סגור אך דלת הבית פתוחה (יותר מזמן כניסה-יציאה)

—

זה לא חוש פיזי

וגם לא פגעו בי ישירות

אבל אני נהיית בזזזזזזז מזה

לא מסוגלת לתפקד

לא מסוגלת לכתוב

לחשוב

ליצור

ללמד

להיותתת

קיצור.

זר לא יבין.

אבל אין מה לעשות

כי את לא יכולה להפסיק לקלוט את הסביבה

אני יכולה אולי לשלוט על התגובות שלי

אבל להפסיק להרגיש??

ממש לא. סורי.

[ה]

את מתארת לחץ ממצב הרוח של האחרים,

זה לא קשור לקריסטליות

זה קשור ללקיחת אחריות על הרגשות של האחרים.

[מיכל ים]

ממש מבינה אותך

וכן חושבת שזה קשור לרגישות הזאת

להרגיש חזק את האווירה בבית מה שאחרים לא ירגישו….

יגידו הוא דיבר בצורה ממש רגועה ואני מרגישה חזק את האנרגיות שהוא משחרר לחדר יחד עם התוכן

ויכולה להרגיש שכעס מאד, וזה לא קשור לפרשנות או משהו….

[מרים סולובייציק]

לכל אחד יש אחריות על מה שתלוי בו ומה שהוא מסוגל לעשות.

שכל אחד יטפל בעצמו כדי להגיע למקסימום שהוא יכול (וויסות חושי) יכול להיות שמרפאה בעיסוק יכולה לעזור, והאנשים מהסביבה צריכים לשים לב ולהתחשב כמה שהם יכולים, ולא כמה שהם לא יכולים.

[מיכל חיים]

רגישות נפשית זו מתנה! אם יודעים לנתב אותה נכון.

כשלומדים לנטרל כפתורים רגשיים (כשמשהו לוחץ לנו עליהם אנו נפגעים)

נשארת הרגישות שיכולה להביא לעולם הרבה טוב

מאמינה שכל אחת פגשה פעם בחיים משהי רגישה שעשתה לה טוב…

[ה]

נראה לי שנהיה כאן בלבול,

השרשור דן על אנשים רגישים תחושתיים – וכמה הסביבה צריכה והתחשב וכן כמה הם יכולים ללמוד לחיות עם זה

אנשים פגיעים רגשית – זה אנשים עם חוסר ביטחון – לא מספיק בטוחים בעצמם ובקיום שלהם,

אנשים שרגישים לאחרים – זה אנשים שבד”כ מכילים את עצמם, בעלי תודעה גבוהה, ועומק רגשי.

[נועה Noa]

למה לחלק את זה לקטגוריות?
הדיון התחיל בשיח על אנשים רגישים מאד ז”א בעלי מערכת עצבים שעובדת שעות נוספות. ולכן זה כולל הכול.
החל ממיזופניה וכלה ברגישות יתר הן לעצמם והן לסביבה.
למשל אדם שיש לו אינטואיציה מאד מפותחת לדעת ולקלוט את התחושות, הרגשות, המחשבות ומצבי הרוח של האנשים סביבו, ינהג בד”כ בהרבה טקט ורגישות מיוחדת עם הסביבה, בדקויות שאחרים בכלל לא מתחילים לחשוב עליהם.
ובאותה מידה הוא עלול לספוג הרבה יותר בקלות מצבי רוח, מחשבות ורגשות שליליים.
עבודת החיים היא כמו בכל תכונה שמקבלים משמים: לעבוד על האיזון, להגביר את הטוב על הרע וללמוד להשתמש בה נכון.

[ה]

כי זה דברים שונים – שמגיעים ממקומות שונים.

[פריידי ויזל]

זה לא ממש קשור לחוסר בטחון,

למרות שבהפוך זה יכול להיות נכון- אנשים רגישים נוטים לאבד מהר יותר את הבטחון

כי הם ערים מאד לרגשות הסובבים.

מדובר במשהו שהוא יותר פיזיולוגי-מוחי מאשר רגשי.

אדם רגיש מאד (קריסטל) ער יותר (במודע ולא במודע)

לדקויות כמו טון דיבור, הבעות פנים, תנועות ועוד המון פרטים קטנים

וע”י כך מבין יותר מה הרגש של מי שעומד מולו.

אנשים כאלה מגיעים לעוררות יתר- מוצפות- מהר יותר

כי הם חווים המון פרטים שאנשים אחרים לא שמים לב אליהם

ובעוצמה רבה יותר.

וגם כאן, כמו בתחושתי (אגב, הרבה פעמים זאת רגישות משולבת: תחושתי ורגשי)

עם הזמן לומדים איך לווסת את הרגש

ולפתח טכניקות להתמודדות.

[מיכל ים]

פריידי ממש מסכימה עם כל מילה!

לא חושבת שאני חסרת ביטחון ולכן נפגעת

ממש לא!!!

יש קשר ממש חזק בין הרגישות החזקה כמו שאמרת לבין להיפגע,

ממש לא נפגעת מכל מילה,

אבל כן נפגעת כשיש סיבה, ויש אנשים טובים שהם בלי כוונה רעה פוגעים בשני

אם מחוסר מודעות לֵמַה פוגע בשני…. חוסר טקט, ביקורת שלא במקומה וכו’

וכן כשאני נפגעת אני נפגעת חזק יותר ממי שלא עם רגישות גבוהה, אני פשוט מעבר למילים חווה גם את עוצמת הרגש שנשאר בחדר, שומעת גם מה שלא נאמר, בקיצור חווה את זה חזק.

יכולים להגיד לי מה פוגע במה שהיא אמרה? למה את אומרת שהיא צעקה עליך, כשהיא דיברה בשקט…?

ולא אל תבהלו יש לי אין סוף חברות, ולא תאמינו אני בנ”א שמח וכיפי וכיף לאנשים סביבי ויש לי משהו שכיף לאנשים לרדת עלי…. ואני סופר זורמת ולא נפגעת…

ולמדתי שאם לא נעים לי אז כדאי להגיד….

וכמובן כמובן יגידו שצריך לעבוד על הוויסות רגשי וכו’, אז לכל הדואגות זה בטיפול:)

[מרים סולובייציק]

אני עובדת עם נשים מתמודדות. לפעמים הן צועקות עלי, גם אם הן צודקות, יש דרך להעביר מסר. לא לומר לי שקרנית לאחר ששכחתי משהו שהבטחתי, ובוודאי אם זה לא מוצדק.

אני למדתי במשך הזמן לשתוק, לחכות עד שתסתיים התחמושת, ליתר ביטחון אני שואלת אם יש לה עוד טענות להגיד לי באותה הזדמנות, והן אומרות עד ששותקות או שאין להן מה לחדש לי.

אני לומדת לאט-לאט איך להגיב להן, צריך אסרטיביות ולא לתת להן לדרוך עלי, אבל השתיקה עדיפה כיון שאז הן מתנצלות ומבקשות סליחה, והסיפור נגמר בהפי אנד.

דבר שלא קרה לי בעבר עם מתמודדת אחת שעזבתי מהסיבה שאמא שלה היתה צועקת עלי כל הזמן ומאשימה אותי וגם היא אמרה לי שקרנית, את לא באמת נאמנה לנו, את באה לעבוד רק בשביל כסף ועוד טענות. בגלל הסיבה הזאת ובגלל סיבות תורמות עזבתי אותה.

מהנשים שהזכרתי קודם אני לא נפגעת ואני יודעת שזה הבאג שלהן והן גם מבקשות סליחה בסוף, דבר שמרגיע אותי.

לאחת מהן שאני ממש פתוחה איתה אני אומרת אל תפגעי בי וככה תחסכי מעצמך אי נעימות וצורך לבקש סליחה. היא אומרת לי: את צודקת… סליחה (פעם שניה).

[רחל קארו מאיירת]

מדהים לקרוא כאן הכל…….

נתקלתי לאחרונה בספר מיוחד של הרב צבי פפר,

שנקרא “חרסינה בחנות פילים”

שמדבר על האנשים הרגישים……

עוזר לסביבה להבין אותם ועוזר להם להבין את עצמם

ממליצה בחום לקרוא!

גם אם את לא רגישה, בסביבתך יש לפחות כמה כאלה שתוכלי פתאום להסתכל עליהם אחרת….

[אילה]

ממש ככה

אני לא חושבת שיש לי חוסר ביטחון (אפילו שיחסית אני נפגעת מהר…אני רגישה לא?)

והפוך דווקא הרגישות הזאת שיש לנו זה מה שהופך את זה שיש לי ביטחון

אני לא חושבת שזה מוריד מהביטחון שלי…

ומי שרגישה ההפך שתשמח בזה זה מתנה שאין לכולם….להיות רגישים לשים לב יותר

בדיוק היום מישהי אמרה לי רואים שאת רגישה שאת שמה לב לדברים שלא כולנו שמות לב אליהם…

[שירה ג.]

אני ממש מרותקת לדיון הזה!
מתחברת מאוד לנושא וגם עוסקת בו כמטפלת בחדר סנוזלן.

העניין של רגישות תחושתית גורם לנו ברוב המקרים להגיב על פי הפרשנות שלנו.

לכן אדם קריסטלי שקולט צפירה של רכב חולף כרעש מכאיב וצורם באוזניים- יפרש זאת כהפרעה ומימלא רגש שלילי כלפי הצופר.

זאת אומרת לפי עוצמת הגירוי שקלטנו- נפרש ונגיב באותה סיטואציה.

קודם כל נקבל את עצמינו כפי שבורא עולם ברא אותנו.

נסתכל גם על המתנות היפות שיש בקריסטליות כמו שציינו כאן, הרגישות והייחס המיוחד לסביבה.

ניתן לעצמינו זמן ומקום ורק אח”כ נפנה לאתגר ולנסיון של מציאת פתרונות.

כשאנחנו רגועים ומורידים את הלחץ והסטרס יש יותר פניות לעבוד על וויסות חושי שמשפיע ישירות גם על הוויסות הרגשי.