בת שנתיים שלא מפסיקה לבכות..

[יהודית ל]

יכול להיות שכך היא מפעילה אותך? היא רואה שזה משתלם לה לבכות?

דווקא משום שהיא נסיכה?

diti3051.minisite.ms

ערכת מיניאטורה

Therapeuti_ cards

[לאה ס]

השאלה מה קרה פתאום?

גם עד עכשיו היא קיבלה יפה מאד מה שהיא רוצה…
אם היא מפעילה אותי🤔? זה באמת משגע ולא נעים!
אז באמת מה נכון להגיב?

[מירי]

זה יכול להיות נורת אזהרה למשהו שמציק לה, כשהבכי הוא הדרך שלה לבטא מצוקה

ואז ההתמודדות היא לאתר את הגורם,

ויכול להיות יותר בנאלי – הילדה גדלה ובודקת גבולות מחדש

ואז המשמעות של כל תגובה שלנו, כהורים, יכולה להשליך על האירוע הבא.
ככל שהתגובה שלנו תהיה רגועה יותר, פחות שיתוף פעולה עם הבכי, וכמה שפחות לתת לה את מה שהיא רוצה רק בגלל שהיא בוכה בכי נוגע ללב, יש יותר סיכוי שזה ידעך.

(איזה כיף שתמיד בסוף האחריות עלינו 🙂

[לאה ס]

לא מצליחה להעלות סיבה דרמטית ומוצדקת לתופעה..

כן נראה לי התנהגותי, היא מצרפת לזה טון דיבור תינוקי מתמיד (למרות שהיא תינוקת בעצמה😊 ..)

חשבתי על משפט כמו: את גדולה ולא בוכה!

אבל לא נראה לי נכון להפוך את הבכי ללא לגיטימי..

הבו עיצה!

[בת ירושלים]

הי לאה,

לפני הכל זה תופעה מוכרת ביחוד היא ילדה חכמה והביבי של הבית וקולטת מה בדיוק מפעיל אותך,

היא אומנם ילדה צעירה אך קולטת מעולה את התווים ואת מה שמאחוריהם. מנסה לכתוב לך כאן בקטנה בנקודות ולווי והביא תועלת….

ההמלצה שלי לבצע זיהוי של התוצאה והגורם להתנהגות – גם היא כמו כולנו לא פועלים ללא סיבה,

שימי לב מה המחזק, לפני הכל שללי כאב פיזי – שנוגעים \ בהלבשה \ באכילה וכו', בדקי האם היא נהנהת מבחינת תחושה?? דמעות?? רעש חזק?? וכו', תוכלי לחקור זאת עפ"י שאר הסביבות שלה.

באם את מזהה התנהגות רשמי נסי לפרק את המעגל הנ"ל… אל תסחפי איתה לתוצאה שהיא רוצה מהבכי התעלמי ממנו לחלוטין ואמרי פעם אחת באופן ברור: יקירה שתרגע אשמח לשמוע מה את מבקשת, כאשר את מחזקת באופן עקבי התנהגות נאותה של בקשה של ת"ל \ צורך שהגיוני לתת….

בהמשך תוכלי להפחית את החיזוקים, לשחק איתם ואף להפחיתם ע"י שההתנהגות תחוזק עצמאי.

זה מלמעלה — בככללי את יכולה תמיד לתת לה תפקידים של "ילדה גדולה, לתת לה משוב חיובי על התנהגות בוגרת וכו'.

הצלחות בכל והמון ס"ד.

[גילי. מ.]

וואו – למדת ניתוח התנהגות??

[בת ירושלים]

כן.

??

[גילי. מ.]

את בשטח:))

הזדמנויות לתגובה פעילה, חיזוקים דפרנצליים , חיובי שלילי התנהגות אחרת, הכחדה, וכו' וכו'…..

סתם נהנתי:))

[מיכל וילמן]

לאה יקרה,

הייתי בכל אופן מציעה לחשוב האם משהו (אפילו קטן) השתנה בחוויה של הילדה.

האם משהו ביחס של המבוגרים אליה? אולי יש איזה עומס יותר עליך כעת? אולי אחד האחים קצת פחות פנוי אליה לעומת מה שהיה קודם. אולי משהו בחופש הגדול שהתחיל מעלה איזה שינוי.

שינוי יכול להיות קטן, אבל יש בו משהו משמעותי בתחושה הפנימית או בחוויית חיים שלה .

עוד נקודה:

איך היא מגיבה לכל מיני סיטואציות? יחסי תקשורת? האם יש משהו שמפריע לה במיוחד?

האם יש משהו שהיא מאד לא אוהבת? (ממה שמוכר לכם בעבר)

אולי, יש משהו לא מספיק רגוע אצלה (שלא ברור מהו, אבל זה יכול להיות דבר ממש קטן שלא שמתם לב אליו) אמנם באופן כללי ב"ה הבית ממשיך להיות העוגן והמקום הבטוח, ויכול להיות שהיא רק ממשיכה לבדוק את זה.

בכל מקרה, מה שהיא צריכה זה בטחון, שאת שומעת אותה, שאת מקשיבה לה. שאת לא מתנתקת ממנה.

וזה לא סותר גבולות וכללים כפי שאסביר.

כשהיא בוכה, את יכולה לחבק אותה, ולאמר מילות הרגעה כמו, מה קרה חמודה שלי? אמא כאן. אמא איתך. אמא מקשיבה לך. זה לא אומר בכלל, שאת תסכימי לכל דבר. אם היא מבקשת משהו תוך כדי, את יכולה לאמר לה גם לא (אם החלטת שכרגע זה לא מתאים), ולאמר את זה ב-רכות וקצת להסביר שכרגע זה לא מתאים וכו'. אבל מחר / או בשבת שתזכיר לך ותשמחי מאד לתת לה וכו'.

ז"א: גם כשאת איתה בחמלה (אפילו שאנחנו לא יודעים למה היא כאובה אולי), זה לא סותר גבולות. וגם לא סותר יכולת רחבה יותר של אהבה. ואפשר להיות יציבה לידה גם כשהיא בוכה ולא להיבהל ולא להילחץ ולהתעצבן מזה. וככל שתרגיעי אותה. ככל שתראי לה שאת שם תמיד בשבילה באופן כללי. ואת לא כועסת (למה באמת קשה לך כ"כ הבכי? נסי לחשוב מה מציף אותך שם? מה מציק לך כ"כ? יכול להיות שתגלי כמה דברים עמוקים יותר שתוכלי לנטרל אותם, ואז תיהיה לך יותר נינוחות ורוגע מולה), ככה אני מקווה שהיא יותר תירגע בעז"ה. ז"א: שיכול להיות שמשהו מציק לה (שלא ברור לנו מה זה), אבל מה שברור זה: שאת לא הולכת להעמיק את החוסר רוגע הזה. את לא הולכת להעצים אותו. את כן רוצה לתת לה הרגעה. הבנה (שיש לה איזה כאב, גם אם את לא יודעת מהו), את רוצה לתת לה תחושה שיש כאן עוגן ובטחון, וזה גם יהיה עם שמירה על גבולות נורמטיביים.

המון הצלחה!

[חיה חיה]

מה זה נקרא להתנתק ממנה? ואיך מונעים את זה?

[ש הודיה אהרון]

תני לה ייתר ממה שהיא מבקשת וגם כשהיא לא – תני לה ,

שתשכח מההיתנהגות הזו

[לאה ס]

תודה לכולן על התגובות!

ולך מיכל, האמת שחיכיתי לתשובה שלך, אני עוקבת אחרי דיונים בקהילת הטיפול ותמיד מחכימה מהתשובות המקצועיות והמפורטות שלך.

אם אני מבינה נכון, לא משנה על מה יושבת ההתנהגות הזו-

בכל מקרה, הגישה תהיה אך ורק מכילה, סימפטית ומחבקת, תוך העמדת גבול באופן נעים ורגוע .

ואני שואלת-

האם הגישה הזו נכונה תמיד לגיל הרך ?

גם לדוג' לילד בן 4 שמאתגר בהתנהגות ואני מתלבטת אם זה נובע מקושי ממשי או מבדיקת גבולות?

[גילי. מ.]

הי לאה,

ואגב מיכל לגבי התשובה שלך—

כמו בכל דבר יש כמה שיטות טיפול ויש לשים לב על מה ההתנהגות יושבת.

לי לפי מה שתארת ההתנהגות הייתה נשמעת יותר כדרך למשוך תשומת לב חיובית – ויש להבדיל בין נתינת ת"ל בהזדמנויות שונות והעצמה לילד לבין שטיפה של ת"ל… וכל דבר לחבק ולנחם…

יודעת שאני מעט סותרת את הדברים של מיכל אבל חושבת שלמרות הדור שאנחנו נמצאים בו היום שדורש מאד את היחס החם והעוטף אין שום צורך להגדיל את הנכות ובהחלט ילדה בגיל שנתיים שבוכה מותר לה לקבל את המשפט – אנחנו לא בוכים ללא סיבה ואם יש סיבה בואי ותגידי.

שוב, לא מכירה את הבת שלך באופן אישי, ואם יש לה סיבה משמעותית כמובן שכדי ורצוי וחשוב לטפל אבל מעבר לכך – לא חושבת שצריך לעטוף אותה בנון סטופ של ת"ל….

התחברתי ממש לתגובה של בת ירושלים—

אולי כי ניתוח התנהגות הוא שיטה שאני גם למדתי קצת והיא שיטה עם שכל ישר אבל זה גם ממש תלוי בסגנון של משפחות ומנטליות.

הצלחות!!

[Heni .]

השאלה שלך מעלה מצב לא כזה חריג . זה קורה, אפשר אפילו לקרוא לזה שלב בהתפתחות . גיל שנתיים האיום או גיל המרי הם ביטויים מוכרים למצב הזה שילד חכם ומפותח רוצה משהו ומתעקש בכל צורה שנראית לו , זה נקרא גם גיל ההתבגרות הראשון. מה שצריך לעשות זה לא להיבהל , ולהבין שזה נורמלי . וכשפועלים מתוך מקום כזה את נהית יותר מווסתת וזה הכרחי כדי לווסת את הילדה. איך תווסתי ? קודם כל ברור ש-לא להיכנע לבכי , כן -להבין את הצורך שלה ולהצטער ביחד איתה שאי אפשר . לתת תיקוף ושם לחוויה שחשה .

(הערה-אני לא אהבתי את "את גדולה ולא בוכה " כי אני גדולה ולפעמים קורה שאני בוכה , אתן לא?… לא אוהבת את השימוש במונח גדול לילדים , כדי להשיג את מטרותינו….)

[מיכל וילמן]

תודה לאה יקרה על המשוב:) אענה לך בתשובה שקראתי בספרו המדהים של הר' אבי פישהף "נתיבי מלכות"

הוא אמנם מדבר שם על מקרים קשים באמת ומראה איך כל גדולי ישראל התנהגו בכל מיני קשיים בחינוך (יש כאן דוגמא של אולי גדולי ישראל מ-100 שנים אחרונות), בכל אופן הוא מביא את דבריו של אחד מגדולי ישראל בארה"ב (שכחתי כרגע את שמו וכמובן אני לא מצטטת כי זה רק מהזכרון כרגע…), ששאלו אותו מה לעשות עם ילדים מאתגרים במיוחד? והוא ענה : שצריך לחבק ולאהוב ושאלו אותו האם זה תמיד ככה? והוא ענה: אם צריך היה לתת עונש וטעיתם ונתתם אהבה, עדיף. ואם חלילה היה הפוך, אז הנזק מאד גדול. והוסיף עוד: אין דבר שאפשר להשיג ע"י עונשים שא"א להשיג ע"י אהבה! ובחזרה לשאלתך: אם הבעיה היא, חסר כלשהו רגשי, אז את דואגת שהוא לא ייתעצם ואת גם מנסה לתת מענה שמרגיע שמחזיר בטחון וכד'. ואם הבעיה היא: חוסר גבולות, אז את דואגת שהם ימשיכו להישמר, אבל ברוח טובה, ברוח שמשמרת את הקשר ביניכם וזה כ"כ חשוב!

[דינה רייכמן]

אני חושבת שילד שבוכה הוא ילד שמשהו מתסכל אותו, בין אם זה משהו נקודתי ואם זה משהו רחב יותר.

בכי זה הצפה של כאב, כשהכאב גדול כל כך מעבר למילים… למבוגר נראה שכלום לא קרה, אבל עבור הילד קרה משהו שהכאיב לו. ואני חושבת שאמון בילד זה להאמין שאם הוא מבטא כאב או תסכול – אז באמת זה מה שהוא מרגיש, משהו הכאיב לו, גם אם אנחנו לא מצליחים להבין למה.

תחשבו על אישה שמשתפת חברה על מקרה ממש מכאיב שקרה לה היום, והחברה תאמר לה "לא מבטאים רגשות עצובים. בואי נחשוב על פתרונות מעשיים" או "נו, באמת, לא קרה שום דבר". איך היא תרגיש? ואם העצב יעלה בה דמעה, איך היא היתה רוצה שיתייחסו לדמעות שלה? כשאנחנו מרגישים כאב אנחנו לא רוצים שימדדו אם הכאב שלנו מוצדק או לא. כאב זה מה שאנחנו מרגישים, גם אם זה סיבה שלמישהו אחר תיראה קיקיונית. מה שבאמת עוזר לנו זה שמי שנמצא לידינו יקבל את ההרגשה הזו, ויהיה איתנו, שלא נהיה לבד.

אצל ילד השפה עדיין פחות מפותחת, גם אם הוא מדבר מצוין, ומצד שני הרגשות יותר חזקים, (לא זוכרת מי מגדולי ישראל אמר שבשביל ילד לאבד אוניית צעצוע זה כמו למבוגר שספינת המסחר שלו טבעה בים, כלומר דברים קטנים יותר פועלים עליו) אז לפעמים הדרך היחידה שלו להביע את עוצמת הכאב שהוא מרגיש זה לבכות… לומר לילד ש"לא בוכים" זה אולי ללמד אותו שהרגשות שלו לא ראויים להכרה? שאם כואב אז…אסור לו לבטא את זה? שהדברים שמצערים אותו הם קטנים ולא חשובים?

אולי הפוך, הייתי מנסה להבין עם הילד מה קרה לו, למה הוא בוכה, ולעזור לו למצוא מילים לתאר את הדברים ה"קטנים" שהפריעו לו. ככל שנעשה את זה יש סיכוי שבשלב מסוים הוא ילמד בעצמו לנסח במילים את הדקויות של הרגשות שלו, ואז אולי ערוץ הבכי יהיה נחוץ לו פחות לצורך ביטוי והכרה.

הכרה ברגשות של הילד ונוכחות איתו בכאב, (כן, להרגיש את הכאב שלו) כמו שמיכל הסבירה בפרוט, נותנת לו עוגן, בטחון ונחמה.

כמובן, שלהכיר בתסכול שלו לא קשור לשינוי במציאות. כלומר אפשר להבין למה הוא כל כך מתוסכל למשל שלא מקבלים שוקולד היום, ולהיות איתו בכאב הזה, וזה לא בהכרח אומר שנספק את השוקולד עבורו, אם אנחנו מבינים שכרגע לא מתאים לקבל שוקולד.

(נכון שיש גם בכי יותר מניפולטיבי שהוא יותר "בשביל". אבל גם מתחת לבכי כזה מסתתר תסכול, וקושי להתמודד עם הכאב של חוסר היכולת להשיג מה שהוא רוצה, אבל זו נקודה להרחבה בפני עצמה)