הוא רק בן שנתיים!! מי צריך סייעת צמודה הילד או צוות המעון?!

[מלי]

שלום אילה

חייבת דבר ראשון לומר לך ששמעתי את הכאב והתסכול שלך מעבר למילים

ניכר כמה את רוצה את הכי טוב בשביל בנימין

עבדתי בעבר כמה שנים במעון

הייתה לי שנה אחת שהיה לי ילד שכשקראתי על הבן שלך ישר הוא קפץ לי מול העיניים

הוא היה ילד מתוק וחכם אבל כמו שתיארת היה אסור להתחיל איתו שריטות נשיכות משיכות שיער מה לא?

ללכת להתפתחות הילד זה סיפור עד שממלאים טפסים והם מאשרים אצלי בכל אופן לא יצא מזה כלום אז

זה מאד יכול להיות בעיות תחושה תנסי לבקש מהמטפלת שעל הבוקר כשאת מביאה אותו להושיב אותו ליד השולחן עם פלסטלינה/חימר

זה לא אומר שהוא יהפוח לילד מושלם אחרי זה אבל יכול לעזור לו קצת

היא יכולה להשתמש בו הרבה לתת לו תפקידים כמו לחלק צלחות לארוחה לשים כיסאות ליד השולחן וכמובן להעצים אותו על כך

והכי- כשהוא לא נושך/לוקח מחברים אז הכי לשים לב ולהתייחס אליו זה הזמן

וכמובן כמובן כשקורה והוא מתבלבל בהתנהגות לא להתייחס ולעשות מזה סיפור אלא לומר לו נקודתית בגן שלנו לא נושכים בטון רגוע גם 20 פעמים ביום!!

ולהתייחס יותר לילד הננשך

אם הוא מקבל הרבה יחס בזמן כזה הוא עלול להמשיך עם זה

שאלת אם אפשר לחנך בגיל הזה אז לא אפשר אלא צריך וחובה!

שאלת אם יכול להיות שאולי המטפלת אין לה כח אז כן זה הכי הגיוני תחשבי שיש לה קבוצה של עוד 7/8 ילדים שאת לא יודעת איך הם מתנהגים..

תדעי שבסופו של דבר הילדים האלו גדלים ומגיעים רחוק הם חכמים מאד!!

זה לא נשאר לתמיד כשהם גדלים קצת יותר ולומדים להביע את הרגשות זה עובר בעז'ה

הרבה הצלחה ונחת!!

[חיה חיה]

גיל שנתיים זה באמת גיל מאתגר. הילד כבר רוצה, מבין ויכול דברים מסוימים, אך לא תמיד בשל להבין שלא הכול הוא מבין ולא הכול אפשרי ויש עוד אנשים בעולם.

אז תדעי שזה גיל מאתגר באופן נורמלי אצל רוב הילדים. אצל ילדים יותר עוצמתיים ואנרגטיים זה יתבטא בקיצוניות יתר..

בחסדי ה' מצאתי תשובה שפתחה לי את העיניים והרגיעה את הבלבול והחוסר אונים. יש ספר בשם אבני חינוך (לקט מעובד ממאמרי רש"ר הירש זצ"ל) שמתווה דרך ברורה לחינוך ברוגע ובביטחון כבר משנת החיים הראשונה של הילד.

ממליצה בחום ממש! לא סיימתי אותו עדיין, אבל כבר בתחילתו יש הדרכה ברורה ומסודרת לחינות מהינקות.

[אלישבע חניה]

שלו אילה,
אני כותבת לך את תגובתי כאמא לילד מהמם בן 6 שבגיל הזה לא היתה מטפלת (פרטית או מהמעון) שיכלה להכיל אותו בלי להציע הצעות כמו לתת לו דובונים מדובונים שונים… מלבד מטפלת אחת מדהימה שאין מילים לתאר אותה, אמא מבוגרת למשפחה ברוכה, שראתה דבר או שניים בחייה, היא קבלה אותו כל כך יפה וידע להפעיל אותו כמו שמלי כתבה לך, וזאת היתה שנה חלומית. הוא פרח בה והיא כל כך נהנתה ממנו ולא גמרה לספר לי שבחים עליו.

ואני רוצה לספר משהוא קטן שיכול לתת המון כוח, הילד הזה שהייתי בורחת מהגינה בגלל כל מני אירועים לא נעימים, שהייתי חוזרת בוכה מהמעון בגלל תגובות לא נעימות בלשון המעטה (מהמעון! תארי לך מה חשבתי שיקרה בת"ת, ב"ה ותודה לה' על כך הצוות בת"ת מדהימים ואוהבים אותו מאוד בזכות העוצמות שלו), היום הוא רק בן 6, והייתי רוצה מאוד להגיד לך כשאומרים שהילדים העוצמתיים האלו יעשו משהו גדול בהמשך החיים שלהם- זה באמת ככה.
אבל בשביל שזה יקרה אנחנו האמהות צריכות לתת בהם אמון.
זכינו והילד שלי שהתחיל את השנה בגיל 5 וחצי, תפס מיוזמתו ספר משניות שבת ולמד, וחזר וקרא בעקשנות במשך כל השנה כולה, חלק קרא בלבד, חלק ממש ישב ולמד עם בעלי, ובוקר אחד מוקדם מאוד כשאני עדיין ישנה הוא מגיע אלי בעיניים בורקות, 'אמא סיימתי'
כמה חגגנו באותו יום שישי, קשטתי לו את החדר בבלונים וסרטים, על המיטה שמתי לו זר פרחים שקניתי במיוחד עם כמה שוקולדים, ההתרגשות שלו כשהוא חזר היתה משהו שקשה להסביר.
ואני מאריכה וכותבת לך כדי לחזק את ידייך, יש המון אנשים טובים בדרך שיזכירו לך שאולי הילד בעיתי ואולי יש לו את זה ואת זה, אני לא מטפלת ולא מאבחנת אבל כן יודעת, שצריך המון סבלנות, המון אמון בילד שהוא מסוגל ויצליח ועידוד, המון המון. ולהתחיל לעבוד איתו במיוחד על גבולות
מאחלת לך הרבה הצלחה וגידול קל כמה שרק אפשר.

0583206047 | [email protected]

[מירי ו]

זה לא נחשב לקלאסי ההתנהגות שלו

אולי תתייעצי אם אמהות מנוסות\ גננות שמכירות אותו אם זה נראה להן רק חינוכי- שאז פשוט צריך ללמוד הצבת גבולות או שגם התנהגותי ודורש איבחון

בכל מקרה אני חושבת שלא מזיק לפנות להתפחות הילד- גם אם לוקח זמן לכן חשוב להתחיל כמה שיותר מוקדם לשלוח טפסים כדי שאם דורש איבחון להזדרז עם זה

[Heni .]

ילד בגיל הזה מבין הכלללל!

מבין אסור ומבין לא …

לילד בכור קשה יותר להציב גבולות אבל זה חשוב .

לי היה ילד יותר קטן בן שנה וחצי שהיה עושה לי סטירות – סוג של תשומת לב, וזה ממש כאב וגם הילדים האחרים ראו.. לא ידעתי מה לעשות עם זה אמרתי אסור והוא צחק…

יום אחד תפסתי אותו כמה שעות שלא הרביץ ואמרתי "וואו … … לא הרביץ כל הכבוד!," ומחאנו כפיים "איך הוא התגבר…", כך עשינו עוד פעם פעמיים , ואני קוראת את השאלה שלך ומנסה לשחזר – לא זוכרת מתי הרביץ בזמן האחרון!

ילדים קטנטנים מבינים הכל! תנסי עכשיו כשיש חופש לעבוד איתו על גבולות ( קודם כל בתוכך) ולהעצים כל התנהגות חיובית פיצית שאת רואה.

וכמובן לא להצדיק שלמה לו לוותר כי אם תבואי את בעמדה כזו שהכל מגיע לו וכל הדרכים כשרות כך הוא יתנהג, זה צריך להיות קודם כל ברור לך הגבולות שלו…

[סירי גולדמן]

אילה יקרה!

קודם כל – מאחלת לך הרבה נחת ממנו.

האם זה נורמלי? כן. טווח הנורמה רחב דיו להכיל את ההתנהגות הלא-כל-כך חריגה הזו.

האם זה דורש משהו? כן, ברור.

מה?

האם זה דורש חינוך – כלומר זה משהו התנהגותי בלבד, כמו שכתבת, נעשה כדי להשיג דברים? יתכן.

יתכן גם שיש כאן מימד תחושתי – הזכרת לי סיפור ששמעתי מביתי שעובדת במעון על ילד שהיה נושך את כולם והיא התחילה לעשות לו תרגילי תחושה קטנים כמה דקות ביום ובימים שהיא נמצאת במעון אין נשיכות!! ואפשר לזהות על ילד אם זה עשוי להיות גם תחושתי או לא.
יש דברים נוספים ש'עשויים להיות' אבל לא נשמעים כרלוונטיים עבורו לפי מה שכתבת.

בחלק ההתנהגותי חינוכי, יש את ההתייחסות לאמצעי שלו – הנשיכות, וכמו שכתבו לך, הצבת גבולות רגועה זה הדבר הכי יעיל ונכון,

ויש את ההתייחסות למטרה שלו – החפץ שרוצה להשיג. כיון שחשוב לך ללמד אותו לא להשיג דברים באמצעים כאלו את יכולה, כאמא, למנוע ממנו להשתמש בחפץ שהשיג בצורה כזו: רצית את הבימבה? אתה צודק, אבל לא נושכים. אי אפשר לקחת את הבימבה בנשיכות! עכשיו תחזיר את הבימבה לX, ואם אתה רוצה אותה – תבקש יפה, ואולי הוא ייתן לך אותה.

כן חשוב לפחות בחלק מהפעמים לדאוג שה'שיעור' הזה יהיה במקרים בהם הבקשה שלו תועיל לו, כדי שילמד שיש בשביל מה לנסות לבקש, ובחלק מהפעמים כמובן שלא – כי אלו החיים האמיתיים:)

המון הצלחה, ס"ד ונחת!

[יהודית רוזמן]

יש לי גם בת אחת בת שנתיים וחצי עם מלא שכל בלע"ר

והרגשתי שהיא עושה מה שהיא רוצה

אולי זה ישמע מצחיק אבל לפני חצי שנה הלכתי לכמה שיעורים של הנחיית הורים שהיה מותאם דווקא לגיל הרך

ומאז היה ממש שינוי לטובה ב"ה

כבר מהגיל הזה אפשר לעבוד איתם על גבולות

והיא קולטת בדיוק מתי אני חזקה בעצמי ומתי אני עצמי לא בטוחה ומנצלת את זה

[גילי. מ.]

הי אילה – איזה אמא מאלפת שאת:)),

קוראים את זה על כל שורה שלך…

ממליצה לך לפנות להדרכת הורים או ניתוח התנהגות

הם יתנו לך כלים…

מניסיון פעמיים ויש הבדל מטורף…

הצלחות.

אגב,

זה לא מלמד כלום לא עלייך ולא על הילד….

רק פשוט עוזר בצורה הכי פשוטה קלה וברורה….

[מיכל וילמן]

אילה יקרה,

הילדים העוצמתיים הללו, הם ממש לא קלים להורים שלהם…

הם כמובן חייבים את הגבולות המאד ברורים ומאד נהירים

וגם המון הבנה לרצונות ולכאבים שלהם (כמו תסכול מהיר וכו')

הם זקוקים להכרה (יותר מאחרים), שהם חשובים ובעלי ערך רב. והם מרגישים הרבה פעמים כמו "מלך",

אכן, רבים מהם נועדו להיות מנהיגים ומובילים.

אז מה ילד כזה צריך?

א. המון המון כבוד והערכה ויחס כאילו הוא בן 6 או יותר כעת… וכדאי לאמר לו בהזדמנויות שונות ומתאימות:

"ואווו. אני מדברת אליך ואני מרגישה שאתה כמו בן…"

ב. לאפשר לו בחירה בין כמה דברים (כשהוא מאד מתעקש על משהו), הבחירה תשאיר לו את הכבוד

ג. להתייחס בכבוד וברצינות למשאלות ובקשות – לתת לו להביע אותן (בהתאם לגיל),

ואם אני לא יכולה לאפשר את זה, אז להתייחס עם הבנה וחמלה ולא באופן טכני וקר ובשום פנים לא באופן מנותק.

הנה דוגמאו: "אויייש. עכשיו א"א לקבל… אנחנו מחלקים את זה אחה"צ. וואווו. אני רואה שקצת קשה לך לחכות.

אני כ"כ מקווה שהשעתיים האלה יעברו מהר בשבילך!" וכשיגיע הזמן שהוא יקבל, לתת לו ולהראות שאני שמחה איתו.

כל אלו יעזרו לו להרגיש שאת מבינה אותו ואת לא נגדו, לצד יציבות ובטחון שתעניקי לו עם עמידה נעימה ומאד ברורה על הגבולות שהחלטת עליהם.

ד. לעמוד בעיקר על גבולות מאד ספציפיים (במיוחד שני סוגים כמו: סכנה לילד ופגיעה במישהו אחר), לא נוותר עליהם. ונזכיר לו שוב ושוב באופן ענייני ולא מתלהם (תוודאי שאת רגועה:)).

ה. להגמיש גבולות כשנצרך / ולהתעלם מהתנהגות לא הולמת כשזה אפשרי ולא קריטו

ו. וקריטי: במקביל כל הזמן, להעלות את הדימוי. להאמין באמת בטוב שזה הוא. לחפש את זה. ולהיות כנה עם זה

חוסר כנות במחמאות והערכה, לא ייתקבלו ולא יעזרו.

ולסיום, בד בבד, כדאי שתבדקי עם עצמך, מה כל הסאגה הזו גורמת לך? על מה היא יושבת? מדגדגת? מה הכאב שצף במקום הזה, ולתת לו מקום של הבנה ואהבה,

כשאת עושה עבודה כזו עם עצמך, את משפיעה מאד עמוק על התקשורת שלך עם הילד, לטובה בעז"ה.

אם את עדיין צריכה עזרה, אני יכולה לעזור להדריך גם אותך וגם את הצוות. 050-4102924

המון הצלחה!

[מיכל וילמן]

עוד שתי נקודות חשובות:

א. כדאי לבדוק את הוויסות התחושתי , וכדאי אפילו להיכנס לתור בריפוי בעיסוק,

זה מאד מרגיע. ובנתיים תני לו באמת כמו שכתבו לך כאן למעלה: חוויות תחושתיות של מגע.

ב. שימי לב, המטרה של הרבה מאד מהנקודות הנ"ל היא, להשאיר את הילד בטוב. עם תחושה שהוא? =טוב.

כי החוויה הזו, היא הבסיס ליציבות הנפשית

ובד"כ החוויה של ילד כזה היא אחרת לגמרי: היא חוויה של: "ילד רע". "לא ממושמע". אולי אפילו מאד רע חלילה, אם הוא מצליח להרגיש ולהבין כמה האחרים סובלים ממנו (אולי הוא עוד צעיר, אז לא בטוח).

ולכן, חפשי עילות לתחושה טובה:

תני לו תפקידים (כן גם בגיל הזה הוא יכול להיבא צלחות חד"פ לשולחן לדוגמא), תני לו לחלק לאחרים ממתקים או משהו אחר מתאים. בקשי מהמטפלת/ גננת שתיתן לו תפקיד מאד חשוב ומדובר ומפורסם במעון… וכיוצ"ב.

תני לו אפילו משהו באמת קצת קשה יחסית, ותתפעלי באמת כשהוא מצליח:)

המון הצלחה ובשורות טובות

מיכל וילמן

[אילה א]

תודה על התגובות!

קוראת בעיון,

אתן מחכימות אותי כל אחת ואחת.

תמשיכו…

אולי באמת אפנה להנחיית הורים.

אשמח להמלצות באישי,

כי רוצה שהדיון פה ימשיך להתייחס לעצם השאלה.

החיבוט המרכזי שלי נכון לעכשיו בין שתי תגובות,

זה לא נחשב לקלאסי ההתנהגות שלו

מול:

האם זה נורמלי? כן. טווח הנורמה רחב דיו להכיל את ההתנהגות הלא-כל-כך חריגה הזו.

איך אדע?

מה באמת נדרש ממנו?

דוגמה פיצית-

אתן אומרות לתת לו תפקידים…

אמאלה!

הוא אמור ככה להבין?

הוא חכם. זה בטוח.

לאסוף משחקים הוא יודע (כשבא לו!!!)

אבל עד כדי כך הוא אמור להבין?

לחלק צלחות??

להבין בכלל שיש תפקיד שהוא נחשב, ושזה אמור לפרגן לו??!

בכללי –

יש שאלון 'נורמליות' שמביא את כל המנעד, גם לילדים השובבים יותר..

תנו לי עוד קצת קווים שאבחן את הבן שלי ע—ד שיגיע תור להתפתחות הילד וכו'

מעניין אותי לשמוע אתכן כאמהות/ מטפלות/ גננות

ולא דווקא מנשות מקצוע בתחום.

אני עד שילדתי את בנימין – לא הייתה לי שום אינטראקציה עם פעוטןו נוספים, ועדיין הוא הדוגמן היחיד שלי…

והוא נסיך!

והוא חכם!

והוא מבין!

אבל גם מרביץ…

לא קלאסי שיש ילדים שמרביצים ונושכים ומושכים קצת יותר?

מבחינת שפה ותקשורת – הם אמורים כבר ממש לדבר בגיל שנה ועשר???

בקיצור –

מה הנורמלי, שאבדוק מולו את הפער?

[אילה א]

ניסתי לעיין קצת בגוגל וכו' אבל אין לי שמץ איך למלא (לעצמי) שאלונים-

כי המדד הוא: תקין / לא תקין / בהתאם לבני גילו/ לא וכו'

ואין לי מושג מה אמור להיות!

[מירי]

את שואלת איך מסתדרות ביחד התגובות:

זה לא נחשב לקלאסי ההתנהגות שלו

מול:

האם זה נורמלי? כן. טווח הנורמה רחב דיו להכיל את ההתנהגות הלא-כל-כך חריגה הזו.

והתשובה היא שאין סתירה ביניהן.

האם זה קלאסי שילד מתחיל ללכת בגיל 10 חודשים? לא. זה מוקדם.

האם זה בתוך טווח הנורמה? כן. כי טווח הנורמה הוא רחב.

רוב הילדים מתמקמים עליו איפשהו באמצע, ויש את האלה שבקצוות.

בקצה אחד יש את הילדים העדינים במיוחד, שאפילו לא יתקרבו לחפץ שמצא אצל מישהו אחר, ובצד השני יש את הילדים האנרגטיים, "עם אופי", שישיגו את מבוקשם בכל מחיר.

זה שהתופעה קיימת זה לא אומר שהיא קלאסית, וזה גם לא אומר שנכון לזרום איתה, כי בסופו של יום זו התנהלות שפוגעת גם בילד וגם בסביבה

[ת. עקבי]

לא קראתי את כל התגובות, אבל יכולה להגיד לך מניסיון – אל תסמכי על הנתונים שאת רואה בשטח.
קחי הפניה למכון שמיעה (או שתלכי קודם לא.א.ג. אם יש בעיה משמעותית הוא יזהה גם בלי שאר התהליך), למכון דיבור והתפתחות הילד. תעשי את כככככלללל הבדיקות הרלוונטיות ותהיי רגועה שעשית ובדקת את הכי טוב לילד שלך.
מה שאת מספרת מוכר לי מאד, וב"ה אני יכולה לומר לך שאחרי שגילינו שהילד פשוט לא שומע טוב בגלל נוזלים באוזניים ועשינו לו ניתוח כפתורים – ממש קיבלנו ילד חדש וגם הגננות מתפלאות על הקפיצה הלא נורמאלית שהוא עשה.

יש כמובן זמנים שהוא תוקפני, לא מציית או סתם עושה דווקא, וככה זה ילדים, אבל אם זה כל הזמן – זה תמרור אדום.

[ה]

שאלת אם זה נורמלי,

אז מצד אחד כן, הילד שלך לא מראה על התנהגות לא נורמלי ולא הגיונית,

אבל הוא כן מראה על קושי בגבולות / תחושות

כלומר – אני מצפה מילד בגיל הזה שלא ירביץ באופן קבוע,

אבל אקבל בהבנה שיש מציאות של ילד שמרביץ ואדה שצריך לעבוד איתו על זה

(אחד הילדים שלי בגיל חצי שנה זחל ליד תינוק אחר, הוא תפס אותו על היד ודפק את הראש שלו בו, לא הבנתי מה זה אמור להיות, אחרי שנים הבנתי שיש לו תת תחושה)

ובקשר לתפקידים,

יש לי ילדה בת שנתיים + 5 ,

היא מביאה לי מה שצריך (טיטולים, מגבונים, כסא, פלאפון מהשולחן)

אוספת קצת משחקים, ושמה דברים בחדר

מורידה לבד בגדים ולובשת לבד שמלות חולצות ונעליים (ספורט, אחרות היא לא מצליחה)

שמה מוצץ לתינוק ומנדנדת אותו וגם מדברת איתו שלא יבכה (אמרת שאין לך עוד תינוק, אבל בשביל המושגים)

מניחה סלטים ודברים נוספים על שולחן שבת, ומורידה לשיש

מזמינה את המעלית..

הרבה תלוי איך את מתייחסת לארוע, אם מבחינתך טיבעי שהילד ירביץ הוא כנראה יעשה את זה, ואם מבחינתך ברור לך שהילד צריך ללמוד תקשורת תקינה – אז זה ישפיע גם עליו.

[shani]

אם את רוצה לדעת אם זה נורמלי או לא, תשאלי את צוות המעון. כי תכלס, הם רואים כל היום קבוצה גדולה של פעוטות בני גילו, וגם את התדירות שהוא מרביץ. זה תקין שילד בגילו ירביץ מדי פעם, אבל לא תקין שזו צורת התקשורת היחידה שלו.

הרבה נחת.

[מירי ו]

לגבי שמיעה זה גם נכון לבדוק – ילדים עם נוזלים באזניים יכולים להיות ממש עצבניים ולהוציא את זה ככה

אפשר בדיקה פשוטה קודם אצל אף אוזן גרון

[ה]

בדיקה פשוטה אצל רופא ילדים – אם יש נוזלים

[נחמי בש]

מנסה לכתוב בעדינות,
אבל לי עלה מהקטעים שלך שהילד סובל גם מפינוק יתר,
הכי מובן אצל בכור יחיד.
אבל-
למה אם נושך מקבל מה שרוצה?

ואם כן למה שלא ינשוך?

מפחדים מילד בן שנתיים???

ויש לי גם ילדה בת שנה עוצמתית מאד ולפעמים באמת יותר קל להכנע לה,

אבל על כניעה משלמים ביוקר.

הילד צריך לדעת שגם אם ינשוך לא יקבל מה שרוצה!

[רחלי ברנע]

אני חוזרת לשאלה ששאלת בכותרת-

אף אחד לא צריך סייעת צמודה.

את יכולה בתור אמא לעשות איתו את העבודה.

למה שילד ילמד שאם הוא נושך הוא מקבל מה שהוא רוצה?

אסור שזה יקרה!

אם תדאגי שהוא לא יקבל מה שהוא רוצה כשהוא נושך-

הוא ילמד לסגל לעצמו צורת תקשורת בריאה יותר ולא אלימה.

ולהיפך…

וכן, במקביל תבדקי אם אין משהו שמפריע לו לתקשר,

כמו באמת נוזלים באוזניים.

אצלי 2 מהבנות היו עם שקד שלישי שגרם לנוזלים וגם הפריע לאיכות של השינה,

וממילא הן היו עצבניות יותר.

אחרי הניתוח זה השתנה לטובה ב"ה.

בקיצור-

תשתדלי לשדר רוגע,

ולברר מה מציק לו,

אבל לא לקבל את ההתנהגות הזאת.

ואם רצית מדד-

אפילו הקטנה שלי בת 7 חודשים מבינה כבר "לא"…

בהצלחה!

[דינה רייכמן]

אם אפשר להעלות מחשבה מסוימת.

אני שומעת שהשאלה "עד כמה הוא בטווח הנורמה ועד כמה אולי לא" מאוד מאוד מפעילה ומעסיקה.

בגיל הזה המוח בהתפתחות, וכפי שכתבו יש שונות בהתפתחות בין ילדים. ואצל ילדים רגשיים ועוצמתיים לפעמים תהליך ההתפתחות לוקח קצת יותר זמן. ולכן בד"כ בגיל כזה זה גם מוקדם "לשים תוויות" ו"לאבחן".

אני חושבת שכדאי אולי לנסח את השאלה אחרת, ולהתמקד בשאלה "מה הילד צריך כדי לפתח את היכולת שעדיין חסרה לו, שעדיין לא התפתחה" איך אפשר לעזור לילד החמוד והעוצמתי להצליח ללמוד לווסת את עצמו ולמצוא חלופות תקשורתיות.

כמו שילד בן שנתיים שעדיין לא רכש מספיק מילים – עדיין לא נשאל אם יש לו לקות שפתית או לא, אלא פשוט נבדוק איך אפשר להעלות את אוצר המילים שלו, לתת לו להיחשף לשפה, להדגיש לו מילים בשפה, ליצור הזדמנויות לרכישת שפה וכו'. כך גם כאן נראה שכדאי לחשוב מה הילד צריך כדי ללמוד ולהפנים את הכלל החשוב של "לא נושכים". כי גם אם זה בטווח הנורמה שילד בגילו עוד לא רכש את המיומנות, וגם אם זה קצת מאוחר – בכל מקרה הדבר החשוב הוא שהילד ירכוש את המיומנות. הוא בכל מקרה לא יכול להמשיך לנשוך. הוא צריך להתפתח, והשאלה מה יעזור לו לפתח את החלקים המווסתים במוח. (וברור שלילד עוצמתי יותר קשה לווסת את עצמו… יש יותר מה לווסת)

אולי בשביל זה כדאי להתבונן מתי ואיך זה קורה. האם הוא סתם "מחפש" גירוי ומשתמש בנשיכות? (ואז אולי אפשר לספק גירוי תחושתי חליפי?) האם כשהוא מוצף? (ואז אולי נכון למצוא לו פינת משחק שקטה יותר ומציפה פחות?) האם זה קורה מול תסכול (ואז השאלה איך עוזרים לו להכיל את התסכול?)

המסר הוא כמובן חד משמעי, "אסור לנשוך". יחד עם זאת אם הילד עדיין לא בשל לווסת את הדחף בעצמו, כדאי לחשוב איך לצמצם מצבים שבהם הדחף יעלה בו, ולעזור לו ולהיות איתו כדי שאכן יצליח לווסת את הדחף כשהוא כן עולה.

אם באמת מצליח – מה טוב, ואם לא אז אולי באמת כדאי לברר יותר לעומק ולראות מי יכול לעזור – אולי ייעוץ של מרפאה בעיסוק שתסתכל על החלק התחושתית או משהו אחר, כמו שכתבו כאן.

ממחקרי היקשרות ידוע היום שיכולת הויסות הרגשי מתפתחת בנוכחות מבוגר ובאמצעות ההיקשרות למבוגר. איני יודעת אם יש תקן לסייעות אישיות במעונות ומה הקריטריונים לקבל אותם, אבל אני חושבת שדמות מבוגר תומכת וקבועה שהילד קשור אליה והיא נוכחת עם הילד היא בהחלט דרך להפנים וויסות. (למשל – מבוגר שרואה את הילד, אומר לו אתה מאוד רוצה X אבל אי אפשר, אתה עצוב… המבוגר שוהה עם הילד בתסכול שלו ועוזר לו להכיל אותו) . אז אם יש דבר כזה סייעת (וקשה לי להאמין שילד כמו שתיארת יקבל סייעת, אבל אם זה יכול לקרות אז) אני חושבת שכל ילד בגיל הרך היה מפיק תועלת מדמות קבועה שמלווה אותו (עד לפני כ-40-50 שנה חלק גדול מהפעוטות בגיל הזה שהו בבית עם אמא שהיתה מבוגר זמין ונוכח בשבילם ויכלה לעזור ולנחם באופן אישי להתמודד עם תסכולים) כך שבעיקרון זה היה יכול להיות רעיון לא רע שאפשר בהחלט למנף את זה ולהשתמש בזה לעבודה עם הילד.

כי באמת, מבחינה מעשית, הגיוני שלמטפלות במעון שצריכות לשמור ולהגן ולספק את צרכיהם של כמה פעוטות בו זמנית, כמה שתהיינה נהדרות (והן עושות עבודה אינטנסיבית לא פשוטה, ואני מאמינה שרובן ממש מתאמצות לטפל בילדים, וראויות לכל ההערכה שבעולם!) עדיין בשל תנאי העבודה ומספר הילדים במעונות – יש להן פחות את האפשרות המעשית להיות זמינות לצרכים של כל ילד בפני עצמו. ויש ילדים – חמודים, רגישים, עוצמתיים כמו שאמרת, שאולי צריכים טיפה יותר.