טיפול דינה רייכמן
טיפולתגובות הפורום שנוצרו
-
מצטרפת לכאב שעלה כאן. זה באמת לא פשוט להיכנס לטיפול, לתת אמון ולהיפגע.
האשמות כמו שאת מתארת הן רחוקות מאוד מהמהות של טיפול. בטיפול המגמה היא לא להיות שיפוטיים כלפי הדפוסים של המטופלים, אלא להכיר את הדפוסים, להתבונן בהם ולהבין אותם ממקום אמפתי: להבין יותר לעומק את עצמי, איך אני פועל, מה מפעיל אותי, מה קשה לי, מה עוצר אותי, ולהתחבר לרצונות שלי. זאת כדי להרחיב את יכולת הבחירה של המטופל, לא כדי לקבוע לו מה נכון ומה לא. המטפל עושה עבודה כדי להגיע נקי לטיפול, ואם הוא מרגיש שעולה בו שיפוטיות (ואני מתייחסת לשיפוטיות עדינה, לא להאשמות וצעקות, שזה הרבה אחרי הקו האדום) זו אחריות של המטפל בעיניי לזהות את זה, להתבונן בזה, להכיר בזה, לנסות להבין מה זה מספר על הטיפול, ולעשות עם זה עבודה, ולא להשליך את זה על המטופל.
כתבו כאן הרבה איך לנסות למנוע טיפול אצל מטפל שאינו עובד בצורה אתית.
אני רוצה להציע עוד הצעה, אולי. אני לא יודעת למה התכוונת כשכתבת “מטפלת תותחית”. אני תוהה אם מטפלת צריכה להיות תותחית. בעיניי האסוסיאציה לתותח זה כלי שיורה ומשמיע את קולו ברמה בלי לראות את מה שמולו. הייתי מחפשת במטפלת תכונות אחרות – לאו דווקא מוצלחות כובשת. אולי מטפלת צריכה להיות אנושית, מטפלת שמכווננת ומנסה לראות את המטופל. כמטפלת אנושית יש לה חוזקות ויש לה גם חולשות. בעיניי מטפלת מצוינת שעושה את העבודה נכון – מכירה בחולשות שלה, יכולה לבוא איתן במגע, להכיר בהן בכנות ולעשות איתן עבודה. היא לא כל יכולה. מהמקום הזה, שהיא מכירה בחולשות של עצמה, היא יכולה לפגוש את המטופל שגם לו יש חוזקות וחולשות, ולהכיל אותו מתוך כבוד. מטפלת לא נבחנת רק בידע שלה, למרות שהידע בהחלט חשוב. מטפלת נבחנת בעיניי, ביכולת שלה לבוא במגע עם מקומות קשים, פגועים, חסרים, חלשים. ביכולת שלה להיות עמ המטופל ועם החוויה שלו באופן מיטבי ומכבד.
-
באזור חיפה יש את מרכז תכלת (שייך לבית חם) שנותן מענה לבני משפחה של מתמודדים. יתכן שאולי גם לסניפים נוספים של בית חם, שווה לבדוק.
-
השאלה היתה “מה לעשות”? כי באמת כשילדה בוכה ולא נרגעת, זה שם אותנו, ההורים, במקום של תסכול וחוסר אונים. אנו כהורים, תופסים את תפקידנו לספק ולהיטיב, וכשהילדה ממורמרת ומתוסכלת ולא נרגעת, זה מעמיד אותנו במקום מאוד לא פשוט, שקשה מאוד להיות בו, ולכן זה מרגיש שמהר מהר צריך לעשות משהו כדי לשנות את המצב ולהסיר את התסכול הזה, וכמה שיותר מהר….
עם זאת, הייתי מציעה לשאול אחרת: איך להיות? איך כן להיות נוכחת עם התסכול, קודם כל עם התסכול שלי, כהורה, וגם ובעיקר עם התסכול של הילד… שהוא כל כך רצה עכשיו משהו, וממש לא פשוט לו שאמרו לו “לא”… עם הצער שלו…
הילד לומד עכשיו את עובדות החיים, את זה שלפעמים המציאות מאכזבת ומתסכלת ולא תמיד מספקת, וזה לא פשוט לו…
וזה לא פשוט לנו לראות שלא פשוט לו. לא פשוט לנו להשאיר את התסכול ככה, בלי לשנות, בלי ליפות, בלי לטשטש…
אז נכון, חשוב הבטחון הפנימי השקט שלנו שזה נכון שיהיה פה תסכול (כמובן לפי המקרה) אבל עוד יותר חשוב הבטחון שאפשר להיות עם תסכול, ביחד.
לא הייתי מציעה להתעלם, כי אז זה להתנתק ממנו ולהשאיר אותו לבד עם התסכול. חבוק נראה לי בחירה מצוינת – לחבק ולהיות איתו, יחד, עם התסכול שלו ושלנו.
ואם צריך להגיד משהו, אז אולי משהו שישקף את החוויה: כמה זה לא פשוט שאת כל כך רוצה משהו, ואי אפשר…
ולאפשר לה לבכות ולהתאבל בזרועות אם מנחמות.
-
כתבתן דברים חשובים ומשמעותיים.
כמטפלת דינמית אני חושבת שהגישה הדינמית כפי שהיא מובנת כיום, בפרט בגישות עכשוויות ואינטרסובייקטיביות, נותנת איזו שהיא פריזמה ותשתית שדרכה ניתן להתבונן על כל מה שקורה בחדר – בין אם זה שיחת עומק, בן אם זה יצירה בחומרים, או משחק, וכך גם כלים כדוגמת CBT לצורך העניין. הכל זה חומרים שניתן להתבונן בהם ובמשמעותם: למשל מטופל שמבקש CBT אפשר להתבונן בצורך שלו בהבניה, או אולי צורך בתוצאות מהירות, במבנה מוגדר ולא עמום, במענה קונקרטי, וכד’. גם עם זה אפשר לשהות…
בדיוק באותה מידה אפשר להסתכל על הצורך ללמוד עוד, ולהבין את זה דינמית – איזה צורך בנפש הוא מבטא? צורך בהכרה חברתית או בהישג? צורך בידע ברור כדי לדלג על עמימות ושהיה במרחבים לא מודעים? צורך בפתרונות אינסטנט וקושי להיות במקומות מתסכלים וחסרי אונים? או ביטוי לסקרנות ולהתפתחות, כפי שנכתב כאן? אחד המדדים להבחין ביניהם היא מידת המשחקיות שיש בלמידה, כמה אפשר להיות בתהליך ובמרחבי האי ידיעה (כן, כל למידת דבר חדש דורשת קודם כל להסכים להיות במרחב לא ידוע ולא ברור, מרחב של חיפוש) וכמה יש מכוונות לתוצר: לידע, לתעודה, לסימון ה”וי” ברשימת ההספקים…
-
העלו כאן נושא משמעותי בטיפול,
זה מקום רגיש מאוד שעשוי להיות נקודת מפנה בטיפול –
ממקום כזה אפשר להצמיח ולהקפיץ את הטיפול, אבל זה גם מקום של סיכון לטיפול.
התובנות שהעלו כאן מאוד משמעותיות אבל גם מאוד רגישות ודקות, ואפשר להבין אותן בצורה לא מדויקת, ולקחת אותן למקומות לא נכונים. (ואולי לכן התעוררה אי נוחות לגבי הפרסום בפורום הפתוח)
נדרש כאן הרבה דיוק בניואנסים – גם במה שנאמר כאן, ועוד יותר בהתנהלות בתוך הטיפול – אותם מילים שייאמרו יכולות לבוא מעמדה שונה, ואז זה ישפיע על הדינמיקה שתיווצר.
התובנות שנאמרו כאן הן סוג של פרספקטיבה, מה יכול לקרות בעקבות תחושה כזו אצל מטפל, אבל נראה לי שהדבר הראשון והחשוב ביותר הוא שכשמטפל מרגיש כך הוא ייצור מרחב של התבוננות ועיבוד, יביא את הדברים להדרכה ויבחן לעומק בהתאם למקרה, את התחושות שעולות בו כמטפל, יעבד את התחושות ורק אז לראות האם בכלל, ואם כן – מה מתוך הדברים נכון להביא למטופל, וחשוב מאוד: מתי ואיך.
הדברים שנאמרו מצד המטופלות מזכירות לכולנו להיות רגישות, לזכור שמדובר בנפש, להתנהל בצורה נכונה – לא לוותר על העיבוד והעבודה הפנימית והעיקר להתפלל שבאמת תהיה לנו סיעתא דשמיא כדי שאכן המטופל יחווה את התועלת שבדבר.
-
כל העצות יכולות להיות רעיונות פרקטיים, אבל נראה לי שבשורה האחרונה כדאי להתייעץ, כל אחת עם הרב שלה
-
מעניין אותי האם זה קשור למוח אחד?
מבוסס על זה?
במוח אחד יש אפשרות לטפל ע”י מישהו אחר, נניח הורה.
האם כך זה גם בשיטת הא”ב?
מעניין אותי לשמוע קצת יותר “איך נראה הטיפול”
-
נוגע ללב.
אהבתי את הזווית ממנה הסיפור נכתב. “סוג של תיקון”. את מתארת ילדה שאין לה “קול” ונראות, וכאן נתת לה הזדמנות להביא את הסיפור שקורה בגוף ראשון שלה, מנקודת המבט שלה. הבאת את ה”קול” שלה.
-
אני לא בטוחה שהבנתי במה מדובר אבל גם לי זה נראה קודם כל דורש אבחון רפואי של רופא.
רק אחרי האבחנה הרפואית הייתי בודקת (גם) מבחינה רגשית.
(לי למשל עלתה אסוסיאציה של אפילפסיה. כמובן שאני לא מתיימרת להבין וזו רק השערה. התלבטתי אם בכלל לכתוב את זה. בחרתי בכל זאת לכתוב כדי להדגיש שיכולות להיות כל מיני אפשרויות שחייבות קודם כל לברור רפואי)
אגב, זה לא סותר שזה בא מטראומה. הגוף והנפש עובדים במשותף והרבה פעמים בעיות גופניות ואפילו מחלות נובעות ממצוקה רגשית.
-
מאוד נוגע, מרגש ועמוק
-
בגיל 5 ניתן באמת לטפל דרך ההורים – הדרכה הורית או טיפול בהורות. במקרה כזה רק ההורים מגיעים ועובדים רק איתם.
אפשרי גם טיפול דיאדי – כלומר הורה וילד נמצאים יחד בחדר הטיפול. ואז המטפלת יכולה לראות באופן בלתי אמצעי את מערכת היחסים.
בשתי האפשרויות ההורה נוכח בטיפול ויכול לראות מה קורה ולהרגיש את המטפל…
איך יודעים לבחור מטפל מתאים?
זה דורש קודם כל תפילה שה’ יכוון אותנו ויזמן את השליח הטוב והנכון עבורנו.
אם אפשר לברר….
להתקשר ואולי לקבוע פגישה ראשונה כדי להתרשם – להשתמש באינטואיציה ולנסות להרגיש: אני יכולה לסמוך על המטפלת הזו? מרגיש לי בטוח? מרגיש נח? מרגיש מתאים?
כי באמת, מטפלת טובה יכולה להועיל הרבה, אבל באמת חשוב שתהיה טובה, מכל הבחינות שציינת…. וגם מתאימה…
נדמה לי שלחני ויין יש מדריך טוב לבחירת מטפלים. אולי תרצי לבקש ממנה…
הרבה הצלחה!
-
עדינה פרצובסקי. עו”סית קלינית. מקצועית ומנוסה מאוד, ורגישה מאוד. מקבלת בב”ב
טל’ מזכירה 0509933719
-
אני מטפלת באזור הקריות, יש אפשרות גם בזום.
יש לי ב”ה יכולת אמפתיה והכלה.
הטלפון שלי 0543413240
דינה רייכמן.
לגבי מה ששאלת, שירה, אני חושבת שזה מאוד אישי. יש אנשים שהזום ממש מפריע להם, ויש כאלו שמסתדרים איתו טוב, ומקיימים טיפולים משמעותיים.
עם זאת אין ספק שיש בהחלט קושי בזום משום שחלק גדול מהאינפורמציה שיש במפגש פנים מול פנים חסר.
-
וואו. קטע מלא חיים…
-
תודה רות על ההשקעה שלך בשיעור דקדוק כאן בפורום…
אז כתלמידה – זה באמת מעניין אותי, (רק שאני לא ממש שולטת בפרטים) ומבחינתי מה שהתחדש לי הוא ש”כן” הוא מגזרת ע”ו (כלומר שהשורש הוא כ.ו.ן). מעניין….
-
במבט מהצד, חשבתי לעצמי אילו אני הייתי שוגה וכותבת כנה במקום כן (ואני לא הולכת לבדוק אחורה אם היתה לי פעם שגיאה כזו בפורום. פוטנציאלית, זה היה יכול לקרות, כי לא הייתי מודעת לדיוק הלשוני הספציפי הזה. כנראה שהמורה המוזכרת בשרשור לא לימדה אותי),
נראה לי שאם הייתי מקבלת תגובה פשוטה ועניינית: כדאי לשים לב שבעברית בלשון זכר אומרים כן ולא כנה (ועוד יותר טוב אם היה הסבר עקרוני יותר – “כי השורש הוא … כמו למשל במילים….” ואז אבין יותר לעומק את העקרון ואוכל להחיל על מקרים נוספים). אני חושבת שהייתי מרגישה הרבה יותר נעים.
שרשור שלם על השגיאה שלי, עם מגרדדדדדדדד לי ארוך שמדגיש כמה השגיאה שלי מציקה וצורמת – אותי אישית היה מביך יותר.
גם הימנעות קיצונית מביקורת, וגם ביקורת מודגשת – הם 2 צדדים של אותו מטבע שאומרת שאם טעית כנראה משהו בך פגום, וטעות היא דבר מבייש מאוד (מזכיר לי הערות מסוג: איך יכול להיות שכותבת מוכשרת כמוך טועה?)
ואני חושבת שככל שהמסר יהיה – טעויות הן דבר אנושי מאוד, כולנו טובים אבל לא מושלמים, ו.. כן. יש סופרות מוכשרות שהצד הדקדוקי פחות חזק אצלם. ויש גם כאלו שאולי בדרך כלל כותבות נכון מבחינה לשונית ועם זאת יש טעויות מושרשות שהן פחות מודעות אליהן, וזה לגיטימי. ו… כן… גם כותבות מוכשרות וטובות עלולות לטעות. וזה דבר פשוט שיכול לקרות ולכן זה פשוט להסב את תשומת הלב לטעות… לכן נראה לי מאוד נכון שאם שגיאה מסוימת בולטת – להעיר. אבל בצורה עניינית ופשוטה. לגופו של עניין. גם אולי כדי שהטעות לא תמשיך להשתרש. וככה גם כולנו (גם מי שלא אלופה בדקדוק) נלמד. (בדיוק כמו שלמדתי אני משהו חדש מהשרשור הזה, ותודה על כך….)
-
עוד משהו. אולי הייתי מבדילה בין קטע כתיבה, שנכתב מתוך השקעה רבה יותר ומן הראוי להגיה אותו יותר מבחינה לשונית לבין תגובות, שמטבען הן בשפה יותר חופשית.
מצאתי את עצמי תוך כדי כתיבה חושבת: רגע, אני כותבת נכון? מבנה המשפט שלי תקין? האם אין לי שגיאות? (בהחלט נראה לי שיש כאן מה לשפר) ואז אמרתי לעצמי – די, תרפי. תתמקדי בתוכן ובבהירות של הדברים. חושבת שאם אצטרך להגיה כל מילה שאכתוב – פשוט אפסיק לכתוב.
יחד עם זאת, אם יש שגיאה משמעותית… אפשר בהחלט להפנות את תשומת לבי. אין לי מטרה לכתוב בשגיאות… אבל בבקשה, בלי לרמוז שהקטע צריך המון הגהה, ובלי תוספות והתנצלויות, ש”הפוך על הפוך” מדגישים את ההערה יותר (אם מבקשים סליחה כנראה שההערה מאוד מביכה ואולי זה סימן שהשגיאה שלי היא משהו נורא ואיום) .
-
-
מאוד אהבתי את היכולת שלך לדייק את החוויה ברזולוציות מאוד עדינות
-
בקריאה חוזרת של המקרה עצמו (קצת שכחתי את הפרטים עד שהגעתי סוף השרשור), זה נשמע לי שאצל הילדה זה לא רק כוחנות ורכושנות אלא סוג של היצמדות חזקה שבאמת לא מאפשרת מרחב (העובדה שמוותרת על דברים בשביל לשחק עם בן הדוד). אם קלטתי נכון, זה קצת נשמע לי כצורך נואש בקשר שבמקום להיות מופנה למבוגר אחראי, מופנה כרגע לילד קטן בן 3… נשמע שהיא בעצם תלותית… רק שכאמור צרכי תלות מספקים אצל בוגר, לא אצל ילד… אני לא יודעת מה השפעת הכותבת על הילדה ועל המשפחה, ומה מערכות היחסים המשפחתיות, אך בהחלט נראה שהילדה מאותתת שמסיבה כזו או אחרת היא כרגע זקוקה ליותר… ליותר קשר… או אולי לאיכות אחרת של קשר… (וזה כמובן לא ממקום שיפוטי, לפעמים גם הורים עם כוונות הכי טובות ורצון הכי טוב לא ממש מוצאים את הדרך לתת מענה לצרכים הספציפיים של הילד שלהם. לעיתים זה בשל עומס, לעיתים בשל רגישות מיוחדת של הילד שקשה לספק אותה, לעיתים הם עצמם לא מצליחים לזהות מה הצורך הספציפי של הילד ולעיתים מהרבה סיבות אחרות). יתכן שהתערבות פשוטה של ניסיון לחזק את הקשר והנוכחות מצד ההורים יספיק, אך יתכן שצריך גם עזרה חיצונית. כך או כך נראה שכדאי לתת את הדעת איך לעזור לה לחוש מסופקת.
לגבי הילד – אין מספיק מידע כדי לדעת אם זה קורה לו רק בגלל בת הדודה או שזה דפוס שלו. כך או כך, הוא עדיין מאוד צעיר ובכל מקרה מותר לו להיות תלוי ולא בשל… וזה השלב לתת בסיס בטוח ואיתן של סיפוק צרכי ההיקשרות, מצד דמות מבוגר מיטיבה ואכפתית (ולא חונקת…) יחד עם מרחב ומקום לפתח את הייחודיות והקול האישי שלו.
בהצלחה!
-
עלה פה מנעד רחב של תשובות, החל מלראות בהתנהגויות האלו ביטויים התפתחותיים וכלה בלראות בכך דפוסים לא תקינים.
רוצה להאיר זווית נוספת, שבחלקה בהחלט מתכתבת עם דברים קודמים שנכתבו.
כדי לשחק עם חברים ילד צריך בשלות, נפרדות, ויכולת של אינטגרציה: יכולת להביא את עצמי ובו זמנית להתחשב באחר.
אצל ילדים צעירים הגיוני שזה לא התפתח עדיין. כלומר ילד צעיר ברגע נתון או שהוא מביא את עצמו, דואג לעצמו, רכושני וכו’, או שהוא “מוחק” את עצמו ורק מתחשב באחר, מוותר על עצמו ולא מקשיב לעצמו. למעשה המשותף להתנהגויות של שני הילדים שהם נמצאים באחד הקטבים. הילדה מביאה את עצמה ורצונותיה ולא מצליחה לראות את בן הדוד, והילד לא מרגיש את עצמו ומקשיב לגמרי לבת הדודה. מה שנראה שמטריד כרגע את האם זה שהדפוסים הללו קבועים ולא מתחלפים. (תמיד הילדה בתפקיד השולטת והילד בתפקיד הנשלט). יתכן שזה דפוס אופייני לכל אחד מהם (ויקרה גם עם ילדים אחרים), ויתכן גם שבסיטואציות אחרות הם בוחרים בקטבים ההפוכים.
הנקודה היא שכדי לפתח נפרדות ילד צריך מרחב היקשרות בטוח, מה שחבר לא יכול לספק. חבר לא יכול לדאוג לבטחון ולרווחה של החבר שלו ולקחת אחריות על זה, הוא בעצמו עסוק במקום שלו, בצרכים שלו, בלמידה שלו את עצמו ואת העולם, הוא לא בשל…. הנפרדות מתפתחת בתוך קשר עם מבוגר, שיכול לקחת אחריות לצרכי הילד, להיות דמות מיטיבה, להשעות את צרכיו ולהתמקד בטובת הילד, לאפשר לו מרחב, להתעניין בו באמת, לתת לו מקום לבטא את היחודיות שלו ולגלות את עצמו, ולכוון אותו איך ומה מתנהלים בעולם.
לכן אני חושבת שעיקר העבודה עם הילדים היא דרך המבוגרים המיטיבים – חשוב שיהיה לכל אחד מהילדים זמן בנוכחות מבוגר מיטיב, מאפשר, מכוון. קשר מיטיב גם עם הילדה וגם עם הילד יכול לעזור לכל אחד מהם לפתח בשלות. הילדה תוכל להביא את הדומיננטיות מול מבוגר שלא יהיה מאוים ממנה, שיוכל לתת לה ולעזור לה להתמקם בעמדה יותר “מקבלת” ופחות דומיננטית, (דווקא מקום מיטיב של מבוגר מול הילדה עשוי לרכך אותה ולהפוך אותה לרכה יותר ודומיננטית פחות) ויחד עם זאת יכוון אותה גם לראות את האחר, אבל בצורה מכבדת ולא מאיימת. והילד יוכל לקבל מהמבוגר מרחב בטוח ומאפשר להתנסות ולהבאת עצמו (כולל התנגדות או עמידה על שלו). באופן טבעי אם אפשר הכי מתאים שההורים יעשו זאת – אם כי כמובן תלוי בהקשר הסביבתי משפחתי והנפשות הפועלות, ויתכן שאפשר להיעזר בדמויות נוספות.
לדעתי בהחלט יש מקום לצמצם את הזמן שילד צעיר משחק עם חברים, לאו דווקא עם בת הדודה (לצמצם, ולא למנוע לגמרי כמובן), עד שהוא נעשה בשל יותר ומיומן יותר ויכול להיות הוא עצמו גם בחברת חברים, ובו זמנית גם להתחשב באחרים. משחק יצירתי לבד הוא מרחב חשוב ויכול לתת לו את המקום של לבנות את עצמו, להכיר את גבולות עצמו, מרחב משל עצמו.
כמובן שלפעמים יכול להיות משחק משותף של הילדים (שבהחלט הגיוני שיתרחש כשמדובר בקרבת משפחה ובקרבת מקום) אבל רצוי מאוד שהוא יתרחש בנוכחות האמא או בנוכחות האמא של הילדה. וכאן יש מקום לעמדה הורית מכוונת, מתוך הבנה שבסך הכל ילדים הם קטנים וכל אחד מהם בעצם תלוי וזקוק, ועדיין כישורי החברה שלהם לא מפותחים והם עדיין לא יכולים לקחת אחריות לרווחתו של ילד אחר, ולכן זה תפקיד המבוגר האחראי… ולא ממקום מתגונן מול הילדה ה”איומה” שפוגעת בילד… כשדברים קורים אפשר למשל לשאול את הילד איך הוא מרגיש והאם הוא רוצה… והאם זה נעים לו… ולתת לו מודלינג שהוא יכול להביע דעה ולהתנגד, ומצד שני להפנות את תשומת לבה של הילדה לכך שהוא לא רוצה וכו’ … וכשהיא כועסת אפשר לספק נחמה (וואו כל כך רצית לשחק ב… אבל מה לעשות שבן דוד שלך לא רוצה…).
אני חושבת שהעובדה שהדבר קורה בקשר עם הבת דודה דווקא מאפשרת לאמא לראות את הדברים מה שלא היה קורה אילו אותו דפוס היה מתרחש בגן. וזו דווקא הזדמנות לעזור לילד. לא הייתי נבהלת, כי אמנם זה יכול להיות התפתחותי (מה שאומר שבשלב הזה אפשר להתערב ולשנות את הדינמיקה, ולהגמיש את הדפוסים) אך כן מתייחסת ברצינות כי בעצם החשש המרכזי הוא שהדינמיקה הזו לא תתקבע והשאיפה שתהיה תנועה והתפתחות לכיוון של בשלות ואינטגרציה. בהחלט חשוב לעקוב ולראות שמצב כזה לא יתקבע כשולט-נשלט. אם ההורים מצליחים לעזור מה טוב, ואם לא – בהחלט יתכן שיישום הדברים שלעיל דורש יותר הכוונה והדרכה במסגרת מקצועית.
-
יש הרבה ילדים רגישים שמתקשים במעבר ובפרידה, וכמו שכתבו חפץ מעבר ותיווך סדר היום עשויים להועיל.
בנוסף – שיקוף הקושי (כפי שכתבו למעלה)
עוד טיפים:
לדבר בזמן הפרידה בבוקר על מה שיהיה כשנפגש בצהריים, ליצור ציפיה לקראת המפגש המחודש (עכשיו הולכים לגן, ותהיה בגן עם הגננת. בצהריים כשאבוא לקחת אותך נלך ל… נעשה… נאכל…)
לשים לב ליצור קשר עין ומילה עם הגננת, לומר לגננת משהו עליו או לילד משהו על הגננת (בנוכחותה) כדי ליצור חיבור מחודש בינו לבין הגננת, כך שהילד מרגיש שיש רצף במעבר מההורה לגננת, ולא קטיעה.
-
לגבי ההבדל בין מורה תומכת למטפלת – הוצעו כאן כמה נקודות מבט, וחשבתי להציע עוד דרך לראות את הדברים.
אני חושבת שהשאלה לגבי המחנכות תלויה מאוד באיך שמבינים טיפול.
דמויות היקשרות קרובות לילד יש להן השפעה מהותית על התפתחות הנפש. אז כמו שכשמטפלים בילד עובדים עם ההורים, מתוך הבנה שהשינוי בילד ייעשה דרך ההורים, וזה מה שיאפשר את הריפוי לנפש, כך גם דמויות היקשרות מיטיבות אחרות, כמו מורות, שמספקות בסיס בטוח, שמהוות כתובת למצוקות, ש”רואות” את התלמידים, לא פעם מחוללות שינוי מהותי ומשמעותי ביכולת של הילד לתת אמון ולהרגיש בטוח.
יתירה מזו, לעיתים ילדים/נוער לא רוצים ללכת לטיפול, ונוח להם יותר לשתף דמות מיטיבה שפגשו בסביבה הטבעית. במקרה כזה אפשר בהחלט שהדמות המלווה והמיטיבה תיקח הדרכה טובה ותהווה בעצם ה”צינור” ו”הזרוע המבצעת” של הטיפול. הכרתי מורה שעשתה את זה. החשיבות של ההדרכה מאוד משמעותית כי לא פעם הילד מביא איתו לקשר רגשות לא פשוטים, וכדי שיהיה אפשר להכיל את זה בצורה מיטיבה נדרשת הדרכה. (אם לא, כאן בהחלט עלולה להתרחש פגיעה).
עם זאת, יש הבדל בין טיפול לקשרים אחרים במחויבות של 2 הצדדים לתהליך. לרציפות שלו, לקביעות שלו, לסיום המוסדר שלו. תלמידה ששיתפה מורה במשהו אישי – האם יהיה המשך רציף ועיבוד של הדברים? אולי הבת לא תרצה יותר לדבר עם המורה אחרי ששיתפה אותה? (תרגיש אי נוחות)? אולי המורה התכוונה לעשות שיחה אישית תקופתית עם התלמידה אבל לא ממש התכוונה לעמוד לרשותה באופן קבוע (יש עוד 30 תלמידות בכיתה). מה עושים כשעולים רגשות מסוימים בקשר? (התלמידה ששיתפה והתקרבה פתאום מתנכר מכעיסה ויוצרת מרחק? על זה צריך מענה יותר מקצועי. מטפלת שמקבלת תשלום היא מחויבת לתהליך כולל התמורות והתנודות שעלולות להיות בו – וזה מה שמאפשר בסיס בטוח לטיפול.
המורה המיטיבה שנחשפה לקושי של התלמידה יכולה לעזור לתלמידה להגיע לטיפול, לכוון אותה, לעודד אותה לזה, או לחילופין אם יש בה מוטיבציה ויכולת להשקיע בקשר קבוע עם התלמידה – לקחת הדרכה מקצועית ולעשות את זה נכון.
-
נכון… מתנצלת על הטעות… מרוב מהירות
-
בהמשך למה שכתבתי קודם.
חשוב לי להדגיש שברור לי מאוד שהכוונה של הכותבות היתה טובה. להעיר בעדינות ולא לפגוע. ואני חושבת שלכולנו מרוב שלפעמים אנחנו לא רוצים לפגוע אנחנו מוסיפים הרבה מילים של התנצלות….
וזה גם נכון שלפעמים שגיאה מסוימת מאוד צורמת למישהי מסוימת, ושגיאה אחרת תצרום למישהי אחרת… ומי שיש לה רגישות לשונית, לפעמים זה באמת מגרדדדדד ומפריעעעע. (מאוד מכירה את ההרגשה הזו)
פשוט כשקראתי את כל השרשור, במצטבר, הרגשתי קצת לא נוח, ומהמקום הזה כתבתי (וזה ממש לא הופנה כלפי תגובה זו או אחרת, אלא לסך הכל…) וחשבתי שאולי נכון לשקף את ההרגשה הזו. ולהציע אלטרנטיבה להעיר בצורה עניינית ונקודתית ופחות להוסיף מלל סביב עצם הביקורת. זו נקודת מבט אישית שלי, משקפת את ההעדפה שלי, ובהחלט יתכן שאחרות היו מרגישות נוח עם סגנון אחר.
למעשה, אחרי שקראתי את מה שכתבתי, חשבתי שגם אני עצמי הכברתי מילים במקום לכתוב בצורה עניינית ונקודתית. כנראה שהסיפור הזה של “לבקר-לא לבקר” מאוד מפעיל את כולנו…
-
אם מדברים על CBT אז יש לו את המאפיינים שלו. (ואיך שהמטפלת עצמה רואה אותם)
אני חושבת שבCBT יש מבניות, דרך ברורה, מיקוד ואולי גם תוצאות יחסית מהירות.
