שלום לכולן,מאמר זה מיועד למוזיקאיות העוסקות גם בהירמון ובהלחנת שירים.היות והנושא רחב מאוד וגם לא

בבית שקט מדי, ילדה מתכנסת בתוך עצמה ואמא נקרעת בין קריירה תובענית לרגשות עמוקים של החמצה. מפגש מפתיע בגינה מרעיד את הלב ומציף שאלות על קרבה, קבלה ואהבה שאינה תלויה בדבר. אבל האם אפשר באמת לגשר על מרחקים שנבנו בשתיקה?

בית הפוך, סל כביסה מפוזר, ופרויקט גמר שמחכה לאון קי שנעלם. בין תכנונים למשרד, ילדים שצוחקים, וחובות ישנים, היא לא עוצרת לרגע. אבל כשהשביל מתפצל, והדלת כמעט נסגרת, משהו בלב מבקש לשאול — עד מתי אפשר לרוץ בלי לעצור?

אמא מותשת, תינוק שלא נרדם — ואורח לא צפוי שמטיל ספק בכל מה שחשבנו שברור מאליו.
דו־שיח לילי אחד חושף מה באמת הופך בני אדם למי שהם.

בגלות המדברית, יואל נאחז בהבטחה אחת לחברו הגוסס: “נשוב” — ומתחיל לספור תפילות כמו מי שסופר נשימות מול המוות.
כשהקדחת מכריעה אותו רגע לפני סליחות, ורעם השופר קורע את הלילה, הוא קם בבהלה: האם זה הסימן שעמד במניין… או שהכול היה מאוחר מדי?

מדור נוסטלגיה תמים בעיתון שכונתי סוחף את אדית למסע מוזר בין זיכרונות ילדות, כנופיות פשע וסופר שאולי לא היה קיים מעולם.
כשהעבר מתגלה כהונאה מתוחכמת – מתברר שמי שכתב את הסיפור הגדול של בלוויל הייתה דווקא היא.

באגם שבו “צריך להיות לבן”, יופיטר הברבור השחור נכרך בדמותה של נרקיס — אידיאל טהור שמעניק הכרה, ואז גובה אותה במחיר של זהות וחירות.
רק כשהסערה משליכה אותו אל הסבך, הוא מגלה שמעבר לצמחייה מחכה ים — ומבין שלצאת זה כואב, אבל להישאר עולה יותר.

בין כינור שדורש סולו, אחות פצועת־נפש ומשפחה שמחזיקה את עצמה בקושי, גילי נקרעת בין נאמנות לאחרים לבין הזכות לבחור את עצמה.
דווקא ברגע של ויתור כואב – כשהאוטובוס בורח והלילה נסגר – נפתחת דרך חדשה של צמיחה, זהות ותפילה שקטה.

שתי נשים, שתי מקלדות, ושני סיפורים נולדים מתוך דחף עמוק לכתוב ולהיראות. בין דדליין שחלף לא מזמן לעבר שמתחיל להתבהר, נרקם חוט דק של יצירה, זהות ואנונימיות. משהו מתנוצץ, אולי שוקולד, אולי חלום.

בחדרים חשוכים של בניין זכוכית, מול מסכים דוממים וזיכרונות כואבים, ג'ונתן מתמודד עם ההשלכות של בחירותיו. הבטא שלו שומר עליו, אבל גם לוקח ממנו. בין רעשי צרצור, דפי עיתון ישנים והבהובי מערכת – השקט מתמלא באשמה, והבריחה הופכת לחלום רחוק.

נסיעה חורפית באוטובוס הופכת למסע פנימי כואב עבור רחל, אם שמלווה את בתה לתחנה בשתיקה כבדה. מחשבותיה נודדות אל זיכרונות של שינוי, התרחקות, ואובדן הדרך המוכרת. מבעד לחלון הרטוב, היא נאבקת בקול פנימי נוקב ובכאב שאין לו מנוח.

יום אפור מוביל את נעמי בין מדרגות בוציות, כיתת תלמידות, וגעגוע צורב לבן שהתרחק. היא נלחמת בדמעות, מחזיקה חזות של חסידה, אך כל פרט – תפילה, קומיקס, פלאפל – מחזיר אותה לשמואל. באקראי, בתוך בית כנסת זר, נפער חרך לאור אחר, ולב פתוח מתחיל לנשום.