דווקא עכשיו ללכת אחריו – עם הפחד עם האימה, ללכת
-
דווקא עכשיו ללכת אחריו – עם הפחד עם האימה, ללכת
השבת קראו בבתי הכנסיות פרשת לך לך. וכידוע, שבכל שבת יש השפעה של הפרשה לאדם עצמו.
התורה מדברת על הליכה. היא מצווה את כולנו ללכת. וכאן שאלת השאלות שכולם שואלים, לאן ללכת.
אבל אין תשובה. אף אחד לא יודע לאן. פשוט קום ולך. לאן, תדע אולי בהמשך הדרך וגם זה לא בטוח.
דמינו לעצמכם אדם שלוקח את חפציו על גבו, עוזב את הבית באמצע הלילה, ויוצא אל המדבר. למדבר החשוך
בלי אורות, מלא סלעים ומוקשים, חיות רעות, ואולי גם מחבלים, והוא צועד שם לבד לבד, אין איש, אל הלא נודע.
והאדם הזה היה אברהם.
אברהם, שהשם יתברך אמר לו לך לך והוא הלך.
הלך אל הלא נודע עזב את כל המוכר והידוע והלך.
למה? כי השם אמר.
השם אמר וככה הוא עשה.
ועד היום לדורי דורות המעשה האמיץ הזה של אחד היה אברהם כתוב בספר ובכל שנה ושנה יש בו כח להשפיע
על כך אחד ואחד מאיתנו להיות אחד היה אברהם.
*
לכל אחד ואחד מאתנו יש בת קול שאומרת לו “לך לך”
לך לך מכל המקומות הלא פתורים שנאבדת בהם בחיים.
לך לך מכל הלא טוב שנאחז בך.
לך לך מאזור הנוחות שמונע ממך לגדול.
לך לך מכל מיני הרגלים לא טובים שמשאירים אותך כמו שאתה ומפריעים לטוב שלך לצאת לאור.
לך מכל השכבות של הרע שנדבקו בך, שיושבים איתך יחד בחדר ובמטיחים לך את הטוב ביותר אם רק תשאר. לך לך, לטובתך.
*
כל כך קשה ללכת.
כל כך מפחיד, הלא נודע.
וכמה זה נכון לימים אלו, להיות בתוך מלחמה, ולהיות. וללכת. ולהיות. כל כך מפחיד שם באלף סימני השאלה.
“מה אני אהיה לבד? בחושך? בלי אנשים? בלי אף אחד? לבד לבד? אולי יבואו מחבלים ויפגעו בי, אין לי נשק, אני
לא מוגן… הבית שלי, יש בו חלונות בלי סורגים. ומה יהיה עם הבדידות לבד? איך אפגוש את החור העמוק שברחתי ממנו? הבדידות הרי עמוקה וכואבת…
אני לא מעז לצאת…”
ההרגלים הרעים שנדבקו בנו, התפיסות הרגילות שאנחנו מאמינים להן – כל אלה הם אשליה של גב, מספקים לנו
ביטחון מדומה, מרדימים אותנו לחשוב שהכל טוב – כאילו. הכל מעולה – כאילו. ואולי קצת כואב וקצת לא נעים
אבל הכל בסדר – כאילו.
הם בדיוק אלה שלוקחים אותנו מהביטחון האמיתי.
ברגע שאדם מסיר ממנו את הביטחון הלא אמיתי הזה, שהוא כולו קליפות של פחד, בדידות, אשמה, עצב, כעס, גאווה,
תאווה, אזור נוחות – השם יתברך יפתח לו דלת לביטחון אמיתי של אור, שלווה ואמת.
רק צריך להסכים ללכת, לעזוב את האחיזות שאנחנו נאחזים בהן – בלי לפחד. לקום ולעשות מעשה.
אני תקוע בתאוות האכילה – מהיום גבולות. לצאת החוצה מההרגלים הרעים וללכת, מהיום אני מישהו אחר, חדש,
שיש לו גבולות באוכל ולא כל מה שהיה לו רשות לבוא איתי עד היום יכול לבוא. הלכתי ואני לוקח איתי רק את מה
שנכון לי לדרך שלי.
קשה לי בכעס – אני הולך. מוכן לשחרר הכל. לצעוק בעוצמה אדירה על ההרים והגבעות, לזעוק להשם יתברך
ולהוציא את כל הכאבים שהיו עצורים ומוחבאים עמוק בתוך קופסאות שחורות בתוך הלב והכבידו את המסע של
החיים שלי, שכל שכך רצה טוב, ולא הצליח כי הכל קרטע כל הזמן מהכובד.
האמנתי עד היום שבן הזוג שלי הוא ברירת מחדל של החיים שלי והתייאשתי מלהשקיע – אני הולך משם. הולך
מהדעות הקדומות, הולך להילחם, להתחנן להשם יתברך, ולבקש אמון מחדש! מנסה כל יום מחדש, עוד הפעם ועוד
הפעם עד שיפָּתח.
קשה לי לשנות הרגלים לא טובים שאני רגיל להם – אני מחליט מהיות להתנתק, לסגור את הדלת שלהם בנימוס,
לומר יפה שלום וללכת.
אני תקוע על דמיון של טוב שמחכה לי בפינה – אני הולך. יודע שדמיון זה השקר שלי כדי לא להרגיש את הכאב.
הולך. נותן להשם לנהל את העולם שלי ולא לדמיון-של-טוב, לאשליה-של-כאילו שתוקעת אותי.
ללכת לדרך חדשה!
בלי מלאכי חבלה שילוו אותי בדרך, בלי לשמוע לכל הקולות של “מה יהיה, איך יהיה, קשה לי, מפחיד פה, אני עייף
וצמא, ורוצה לנוח ורוצה מרחב ובית ומשפחה… ואקשן, וריגוש ועניין”…
ללכת לדרך חדשה שיש שם את השם יתברך, הצדיק וכל טוב שהוכן עבורי.
לבד. בחשיכה של מחבלים ואנשים רעים. עם האמונה התפילה והידיעה שאנחנו לוחמים בחזית הזאת, לוחמים בפלוגה של האלופים, שנשארים שמחים והולכים במדבר הזה. בשממה הזאת. עם הפחד, החשש, הבלתי נודע. אליו. באמונה, בתפילה, בשמחה ובתקווה גדולה.
והשם יתברך יקבל את פניך עם שלט של אהבה ויאמר לך “זכרתי לך חסד נעורים אהבת כלולותיך, לכתך אחרי
במדבר בארץ לא זרועה”! הוא יאסוף אותך על כתפיו באהבה ויצרף אותך עם עוד לוחמים כמוך לפלוגה הגבוהה
ביותר, ששם הלוחמים מקבלים את הציוד החדיש ביותר, והמשוכלל ביותר – “כי עבד השם הוא לבד חופשי”
לכל אלה קוראת בת הקול מן השמים “לך לך, לטובתך”– אברהם שעזב הכל, זה גם אתה. אתה שהולך כל יום
מאזור הנוחות שלך, שעושה פסיעות קטנות כל יום מחדש, בתפילה, באמונה ובתקווה, ויוצא למדבר הבלתי נודע. אחריו.
Log in to reply.