אמונה ובשלות

[אפרת ת]

שכחתי לציין שהילדה בכיתה ב׳

[תמר ת]

אני כן הייתי מנסה להסביר (במידה וזה רלוונטי רלמה שלה, אני לא מכירה אותה..) מה זה גוף, מה זה נשמה,

שאפשר עדין להשפיע עליה מכאן והיא נצחית וכו,

וכן-גם להסביר את זה שעצם המציאות שלה כבר לא קיימת, (להסביר לה מה זה לויה, מה זה קבורה…)

אני מאד דוגלת בלהסביר ולתווך לילדים, גם אם זה דברים שאולי עצוב לעכל אותם…

[שירה]

זה לא מדויק

לפי רוב הדעות בשנה הראשונה הרוח שלו נמצאת (יש אפילו דעות שצריך לומר שלום כי הוא ממש שומע הכל)
אז אולי ניסו לומר לה שהוא שומע אותה ונמצא לידה
אם היא מסבירה שאפשר לחבק וסתם מענין את מי בדיוק היא מחבקת..
מה הבעיה בעצם? העיקר בלי טראומות ואם זה גורם לה לעשות יותר לעילוי נשמתו אז מה הבעיה?
היא הרי תגדל ותבין יותר ממה שתסבירי לה עכשיו על נשמות ורוחות וסתם יערבב לה, לא?

[מירי רוט]

אני חושבת שמצבים כאלו מצריכים איש מקצוע בצורה פרטית ודיסקרטית

ולא בפורום פתוח שכל אחד יכול לכתוב את ‘דעתו’

מדובר בדיני נפשות

ממש צורם לי שהבאת את זה לכאן ושאת גם מתכוונת לנהוג לפי מה

שהכי ימצא חן בעיניך בתשובות

[מרים מרום]

גם ילדה שמאמינה

לא אמורה לחיות בפנטזיה שהיא יכולה לדבר עדיין עם סבא שלה…

מת זה אומר שעכשיו הוא לא איתנו.

גם אם הנשמה שלו עוד קיימת.

[מירי הלברשטיין (ירום)]

מסכימה מאוד עם מה שמירי אמרה, תפני לפסיכולוגית או למדריכה שלכן.

עם זאת לא התאפקתי, כאחת שעבדה עם ASD ויש לי הכרות עמוקה עם הילדים המתוקים הללו.

אני לא יודעת איזו הדרכה את מקבלת, אבל יש משהו בסיסי מאוד בידי ASD שהוא אחד מהמאפיינים הבסיסיים שלהם: המקובעות. ילד על הרצף לא מסוגל להכיל את המצב האמצעי, הבינוני, העולם שלו מתנהל באו הכל או כלום, או סבא כאן או סבא נפטר ולא יחזור, ילד כזה לא מסוגל לקלוט מושגים של גוף ושל נשמה וכו’. אם מדובר ברמה גבוהה והיא יודעת למשל על בית המקדש אפשר להגיד שסבא יחזור כשבית המקדש ייבנה. מאוד יכול להיות שמילים שהיא אומרת לחברתה זה מילים שאמרו לה פעם אחת ומבחינתה זה הניחומים הראויים לפטירה, אולי היא חזרה אפילו בדיוק על אותן מילים שאימה אמרה לה.

שוב, אל תיקחי הדרכה ועצות מפורום פתוח כזה, אבל תיכנסי לראש של ילד על הרצף ותביני שהכל שם עובד אחרת לגמרי לגמרי לגמרי, ועצם ההחזקה של כזאת ילדה בכיתה שנשמעת רגילה(לא ציינת) דורשת הרבה החזקה והדרכה, ואולי סייעת צמודה, וזה תפקיד מאוד משמעותי ומורכב.

מאחלת הרבה הצלחה בשליחות שלך!

[שיינדי אייזנבך]

למה לא?

אם הצליחו להרגיע ילדה מבוהלת

והסבירו לה שלמרות שסבא נעלם, הוא באמת כן פה,

וזה משמח אותה ומרגיע אותה,

למה לא? למה לא?

למה היא צריכה בכתה ב’ כבר להתעמק בנשמות ובכאן ושם

כשאין לה כלים להכיל את זה?

מאד מצא חן בעיני, ההנגשה הזאת המרגיעה והמשמחת.

עוד יהיה מספיק זמן כשתגדל, והיא תתחיל להבין את נושא המוות.

[מירי הלברשטיין (ירום)]

בגלל שלא מדובר בילדה רגילה, אלא בילדת תקשורת, שהמערכות שלה עובדות מעט שונה, וההסבר המבולבל של סבא לא פה אבל הוא כן רואה אותך יכול קצת לבלבל אותה ולמנוע ממנה להכיל את זה בצורה טובה ומותאמת לה.

בנוסף, בלי קשר, כאשר ניגשים בבשורה מרה לילדים קטנים אני חושבת שעדיף להפשיט את המציאות כמה שיותר אבל להישאר עם האמת, ולא עם דברים לא לגמרי ברורים, אחר כך כשילד גדל הוא רק מבולבל יותר.

[יהודית בילה ארלנגר]

נשמה יהודית היא מעבר לכל בעיה וסימפטום.

ונשמה קולטת דיבורי נשמה ודברים נסתרים שהם מעבר.

בלי שום סתירה-

צריך גם להסביר בצורה מאד ברורה שזה אכן סופי עד שמשיח יבוא.

אבל ברור שכן אפשר לדבר בשפת הנשמה גם לילדים כאלה.

אמנם כמובן אפשר לסדר גם את הדיבורים האלה ולמקם אותם כנדרש כדי לא להגיע חלילה לסטיה לעבור עולמות של פנטזיות והזיות.

[בת-חן כהן]

קודם כל רוצה להגיד לך שזה שאלה רצינית ויש בה גישות שונות, זה ממש הגיוני שאת שואלת.
(ולעניות דעתי מותר לפתוח ת’ראש ולשאול שאלות כאלו בפורום, אפשר גם בנוסף להתייעץ עם איש מקצוע ולקבל מענה מדוייק יותר, אבל לא התחברתי לתדהמה:)
כאחת שעובדת במערך דיור של אוטיזם, ונאלצנו לצערינו, לא פעם, לתווך פטירה של בן משפחה קרוב.

ההנחיות שקיבלנו בהתייעצויות בד”כ היה כן יותר להדגיש את סופיות המוות. זה יכול להקל על עיבוד טוב יותר של חוויית האובדן. בגלל הדברים שאמרו כאן, של אי היכולת להבין את הגם וגם.

ההבנה שסבא לא כאן, לקחו את הגוף שלו, שמו בתוך האדמה, כיסו אותו, וזה מאוד עצוב… גורם לנפש לעבד את החוויה בצורה טובה יותר.
הרבה פעמים מושגים של הישארות הנשמה יכולים לבלבל ולעכב את התהליך הזה.
במקרה של בנות בוגרות אפילו לקחנו ללויה כדי שיינכחו באירוע של הפרידה הזה-אבל זה באמת לדעות מסויימות, ולא ניראה לי תואם גיל 8.

יכול להיות שאחרי זמן אפשר לומר שלפעמים אמא מדברת עם סבא והוא שומע. אבל הייתי מסתייגת בכוונה ואומרת שא”א לחבק אותו, הגוף שלו לא כאן, ואנחנו עכשיו לא נפגוש אותו, ויותר לא ניסע אליו וכו’…

נוגע לא רק לךASD, לדעתי גם בגיל 3-4 נכון לתווך ככה אירוע של מוות.

בלי סתירה כמובן לכל מה שאנחנו מאמינים בו, רק בגלל היכולת המוגבלת של הילד לקלוט ולהבין.

מה עושים בבית שבו יש ילדים גם וגם-זה כבר מורכבות נוספת…

בהצלחה!

[דינה רייכמן]

אני גם חושבת שיש מקום לדבר על הסוגיה העקרונית, כי בסופו של דבר אנחנו כן מגבשים לעצמנו עמדה עקרונית כדי להבין לאן אנחנו רוצים להגיע, מה נכון, ודרך זה בוחנים גם את העצות או ההדרכות שאנחנו מקבלים מאנשי מקצוע. אחרי שיש לנו עמדה עקרונית לגבי העניין יש מקום להדרכה איך להתאים למציאות הספציפית.

ו… כן. יש כאן משהו עקרוני שעלול להיראות מתנגש בין העמדה המקצועית לעמדה היהודית. גם אני נתקלתי בילד שהתמודד עם אובדן קרוב ופסיכולוגית לא דתיה אמרה לאביו להימנע מלדבר על תחיית המתים. באופן אישי זה ממש כאב לי, כי איך אפשר לוותר על תחיית המתים שהוא יסוד ועיקר באמונה!

אז באמת מההיבט המקצועי, מנגנון ההסתגלות בכלל ולאובדנים בפרט, מותנה בהפנמה הרגשית שהמצב בלתי הפיך, שאי אפשר לשנות אותו. (ניופלד קורא לזה “חוסר תוחלת”) ההפנמה הזו מביאה לתחושת כאב גדולה ולאבל. כאשר האדם מתאבל, ומעבד את האבל, הוא יכול “לשחרר” את החיבור שלו וההיאחזות שלו במה שאבד לו, ולהתפנות להסתגלות – לראות איך הוא ממשיך את דרכו ומסתגל למצב הבלתי הפיך. זהו תהליך פסיכולוגי חיוני.

האם זה סותר את האמונה? בעיניי ממש לא. אבל אפשר להבין איך אנשי מקצוע מגיעים להנחיות מסוג זה. המטרה שהם רואים לנגד עיניהם היא שהילד יוכל לעבד את האבל, ואת הסופיות (היחסית, בעיני יהודי מאמין) של המוות.

יחד עם זאת, בעיניי מטפל מקצועי באמת לא מחיל את הערכים שלו על המטופל אלא מכבד קשוב ומטפל מתוך הבנה ואיפשור לעולם הערכים והעולם התרבותי של המטופל.

האמונה בנצחיות הנשמה ובתחיית המתים היא עיקר באמונה. זה מהותי, ולא משהו צדדי. לפי מה שמוסבר בחסידות, ילדים קטנים שעוד לא הספיקו להתגשם וגם ילדים מיוחדים – הנשמה האלוקית שלהם יותר מאירה ופחות מסתירה על הקדושה. השכל עלול להסתיר על האמונה, ודווקא ככל שהשכל פשוט יותר האדם יותר כלי לאמונה פשוטה. כלומר ילד הוא ממש כלי לדיבורים של אמונה. זה משהו שמתחבר אליו ואל הנשמה שלו, והוא מרגיש וקולט, לפעמים יותר ממבוגר.

אז כמובן שאופי ההסבר המדויק צריך להתאים לנפשות הפועלות, אבל ברמה העקרונית אני חושבת שבאמת אפשר לומר לילד שהנשמה עלתה לשמים והיא תחזור כשמשיח יבוא, אבל כרגע עכשיו, הגוף נקבר באדמה. ומה שקורה (וכאן ההדגשה של ה”בלתי הפיך” לגבי מה שרלוונטי לילד:) שכרגע אי אפשר לראות את הנפטר, לא נפגוש אותו בסיטואציות שהיינו רגילים לפגוש, לא נוכל לדבר איתו לספר לו או לשמוע ממנו דברים. כלומר המצב העכשווי והמוגבל צריך להיות ברור והחלטי, עם זאת זה יחסי – עד לביאת משיח. ואם הילד בזכות זה יתבע חזק יותר את משיח – אדרבא, אולי הילד הזה יצליח בתפילתו ומשיח יבוא סוף סוף… כולנו מחכים מאוד…

מה קורה כשהילד “משמר” את דמות הנפטר, וכאילו מדבר איתו? זה נראה לי צריך ברור יותר פנימי של מה באמת קורה לילד ואיך הוא מבין את הסיטואציה. כי גם מבוגרים שמבינים שהאדם נפטר ממשיכים לפעמים לייצג את זכרו בראש, לנהל איתו “דיאלוג” וכו’. זו דרך התמודדות, וזה גם הדרגתי, בדרך כלל, כי תהליך האבל הוא תהליך ארוך. מצד שני לפעמים יש באמת פנטזיות שמקשות על תהליך עיבוד האבל. כאן הייתי מתייעצת עם מישהי מקצועית, ומנסה להבין יותר לעומק מה קורה. אבל נראה לי שממש חשוב שזו תהיה מישהי שתקבל את הערכים של המשפחה ולא תפעל בניגוד להם.

[דינה רייכמן]

עכשיו אני שמה לב שאפרת את המורה של הילדה. אז לא את מחליטה באיזה איש מקצוע להתייעץ…

מה שאת יכולה לעשות אולי בסיטואציה מהסוג שתיארת, זה בעצם להקשיב לילדה שאומרת שהיא חיבקה את סבא, ולהתעניין איך היא חיבקה, מה הכוונה. מה שהיא תענה יכול להיות אינדיקציה איפה היא נמצאת בתהליך עיבוד האבל.

מה שאולי אפשר לומר, כמובן בתזמון מתאים, זה משהו כמו: זה באמת עצוב שמישהו שאנחנו מכירים ואוהבים נפטר, אנחנו מתגעגעים למי שכבר לא נמצא כאן, היינו מאוד רוצים להרגיש אליו קרוב.

זה בעצם להדהד את הפנטזיה, לתת מקום לרצון שהאדם הקרוב לא ילך, להבין את הגעגועים ולתת להם מקום, לא לבטל אותם, ויחד עם זאת לתווך בו זמנית את המציאות שהאדם בעצם נפטר, והוא כבר לא כאן, ולאפשר את הרגשת העצב והחוסר תוחלת.

[דינה רייכמן]

גם העניין שהסבתא מסתכלת מהשמים – הוא דבר שיכול להיות נכון, אז ברור שאין מקום לשלול דבר נכון. אבל אפשר להדגיש את המציאות בתפיסה שלנו, כי גם אם הנשמה נצחית, אנחנו בגוף מוגבל. ולכן אפשר לומר משהו כמו “אולי סבתא מסתכלת מהשמים אבל אנחנו לא רואים אותה. וגם החברה לא רואה כרגע את סבתא שלה. אנחנו לא יכולים לשמוע אותה. זה עצוב.” כלומר מה שחשוב זה להפגיש את הילד עם המציאות כמו שהוא חווה אותה ולתת לו לחוות את זה ולהרגיש את הכאב. זה יכול לעזור שהילד פחות יברח לעולם הפנטזיה.