דיון עם אחת הבנות כאן. מה אומרות? אשמח לחוות דעתכן

[מירי]

כשבאים למישהי עם רצון לנחם בקשר עם ה' וכד', צריך להבדיל בין 2 סוגי אנשים-

יש כאלה שהקשר שלהם עם ה' פחות חזק בעיקר מחוסר מודעות, יכול להיות שאז ינחם אותם הקשר עם ה', האהבה שלו, וכד', שבוודאי יכול לנחם, ויכול לתת הרבה כח.

יש כאלה שבמשך החיים, הקשר שלהם עם ה' מורכב. לפעמים הן לא מאמינות בכלל שהן ראויות לאהבה, וממילא ההרגשה (המוטעית כמובן) היא ה' לא אוהב אותן, לא דואג להם כביכול,

בשביל לשנות את התפיסה ולהוביל לקשר טוב, צריך לפעמים שנים של עבודה,

לכן כשבאים לאנשים כאלה עם המלצות כמו- 'תדברי עם ה' או 'אין רע יורד מלמעלה' וכד', זה יכול להחליש אותם- כמו שההיא כתבה לך, כי זה יכול לגרום להן למצפון- הן עוברות דברים קשים ולא מתנחמות בקשר עם ה'…

מקווה שהובנתי.

[אורטל כביר]

אומרים שכוח הכפירה ירד לעולם בשביל שלא נגיד ב"ה על צרות של אחרים.

כל אחד יכול להגיד ב"ה והכל לטובה, כשמדובר בכאב הפרטי שלו

אבל כשמדברים על כאב של מישהו אחר – דבר ראשון אי אפשר אף פעם ולעולם להבין אותו

ולדעת מה באמת עובר עליו,

זה הכי קל לבוא ולשפוט, בלי לדעת פרטים

וגם אם יודעים פרטים, יש דברים שעד שלא מרגישים אותם אי אפשר לדעת.

ואפילו אם יש מישהו שחווה חוויה דומה,

כל אדם הוא עם נותני חיים אחרים, יכולות אחרות, כוח סיבולת אחר.

אי אפשר להקיש מהתמודדות להתמודדות.

לא סתם חז"ל אמרו 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו' והוסיפו: 'למקומו ממש'.

דבר שני, יש זמן ועת לכל דבר.

'אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו'.

לפעמים יש מקום לבוא ולעודד, לבוא ולדבר אמונה

אבל לא כשאדם שקוע באבל. לא בשעה שהוא הכי זקוק בעולם לתמיכה והבנה!

אף אחד לא משתף בשביל לקבל ביקורת, בשביל לקבל 'שיחת מוסר' על הראש.

אנשים משתפים בשביל להרגיש שהם לא לבד…

הם רוצים להרגיש בסדר, שמקבלים אותם עם הקושי שלהם,

שמתייחסים כלפיהם בחמלה ולא דורשים מהם דברים שהם לא יכולים לעמוד בהם.

אז איך יודעים מה לומר, איך ומתי?

אולי אפשר לחשוב מה הייתי רוצה שיאמרו לי במצב דומה,

לנסות להיכנס לראש של השני ולחשוב מהי מטרת השיתוף שלו.

ספציפית הדיון נפתח בנוגע לזה שטובי כותבת על חסר ריגשי כמתנה,

זה דבר אחר, שמישהי כותבת מהניסיון שלה על מנת להקנות כלים לאחרות שאולי יכולות להתחזק,

היא לא דיברה בפן האישי למישהי ספציפית, ולכן זה שונה לגמרי.

זה כמו לשמוע הרצאה על נושא מסוים,

ברור שהרב שמרצה לא כולל בתוך דבריו את כל המקרים כולם,

הוא מדבר לאלו שיכולים לשאוב כוח מהדברים,

לאלו שיכולים להתחזק.

לכן אני חושבת שזה כן מבורך שאנשים משתפים מניסיונם ודברים שעברו,

אבל בפן האישי, תמיד להבין ולהקשיב למה שמעבר למילים ולדעת מתי נכון לדבר ומתי פשוט לשתוק ולקבל…

והכי חשוב, לא לשפוט אף אחד, בשום מצב!!

מקווה שהובנתי:)

[ה]

לא קראתי את הדיון המקורי שעליו הדיון הזה,

אז עונה רק על הדיון הזה,

בתור אחת שעברה כמה דברים, אף פעם דיבורים שזה מתנה, ויצא לך מזה דברים טובים לא עזרו, ההפך הם פגעו מאוד!!!!

אני לא מצפה ולא מעוניינת מאנשים להטפות דתיות, אם ארצה לשמוע שיעור ביהדות או להתחזק – יש הרצאות וספרים בשביל זה.

אם אני משתפת מישהו (שהוא לא רב שבאתי להתייעץ איתו) אני מצפה לתגובה חברתית,

ואם לא שיתפתי קל וחומר – שאין מקום מבחינתי לדיבורים כאלו

[ברכי]

קראתי והתעוררה בי שאלה נוספת

לפעמים בן אדם מרגיש שכואב לו אבל עובר את זה בסדר ואז מגיע מישהו מהצד במבט מלא חמלה ואומר לו "כמה קשה מה שאתה עובר…" ופתאום עלול להיות לו יותר קשה דווקא בגלל התגובה מה שלא הרגיש כלל קודם, או שאולי אין כזה דבר ואם כואב, סימן שהכאב היה גם קודם והאדם שמגיע מהצד רק גרם לו להתחבר למה שבעצם מרגיש בתוך תוכו?

גם בטיפול אפשר לפגוש את זה- המטופלת יכולה להביא קושי מסוים ואז המטפלת רוצה לעזור לה להתחבר לרגש ולהרגיש את הכאב במלוא עוצמתו, זה לא קל, אך לפעמים אולי הכרחי כדי ליצור חיבור ולעבור לשלב הבא כמו בשלבי האבל, לחוות כל שלב עד הסוף ואם דילגנו על שלב הכעס למשל, אז הוא ממשיך לכסוס בתוכנו בלי שנהיה מודעים אליו

השאלה היא איך אפשר לדעת עד כמה הכניסה לעומק מנהרות החושך והכאב היא אכן מועילה כשהמטפלת מעודדת לכך או שאולי יש שלב מסוים שבו השהיה בכאב כבר בגדר התבוססות שלא עוזרת, וצריך כן להתחזק במקום של אמונה ולראות גם את החיובי והטוב שיוצא מזה? ואיך אפשר לזהות את המקום הזה?

[אבא תודה!! !!!]

זה כל כך נכון מה שכתבת ברכי

זו תחושה מוכרת, כשמישהו בא מהצד בחמלה ולו רק במשפט אחד שמבין ופתאום הכל צף..

ולשאלתך-

אני גם תוהה הרבה על החפירה בעבר ונתינת מקום לרגשות

לא פעם שאלתי את עצמי האם באמת עוזר לדשדש בעבר כל כך הרבה ולעלות רגשות כואבים שבסופו של דבר ספק כמה מקדם אך בהחלט משבש את המצב רוח וגורם לרגשות לצוף באותו זמן וגם הרבה אחרי?

[תמר דקל]

לאחרונה נתקלתי באישה מהסביבה שלי שסיפרה לי ל"ע שהיא חולה ומתעתדת לעבור טיפולים

לא פגשתי אותה תקופה ואז פתאום ללא הכנה ראיתי אותה ברחוב

עצרתי והתחבטתי עם עצמי עמוקות – לומר? לא לומר? להשתתף? לזרום עם החיים?

בסוף הרגשתי שהיא זקוקה לזה והיא שיתפה אותי אז כן סיפרתי שאני חושבת עליה הרבה ומתפללת וכולי

לאחר תקופה פגשתי אותה שוב והיא סיפרה לי כמה כואב לה שאנשים פוגשים אותה ומיד מדברים איתה על המחלה ומאחלים רפו"ש ולא חושבים שמענין אותה עוד כמה דברים בחיים…..

ואז הבנתי שאין לנו דרך אף פעם לדעת איזה מילים יעשו טוב לבן אדם שמולינו

זה תלוי אופי שלו, סיטואציה, מצב נפשי ועוד אינסוף…

התפקיד שלנו כמגיבים – הוא לעצור, לשאת תפילה שייתן לנו השם את המילים המדויקות ולנסות להתכוונן ככל יכולתינו לזה שמולינו

אבל יש לנו תפקיד גם כ"מוגבים", מהצד השני(ל"ע ושלא נדע) – לדעת שאין דרך לאדם שמולינו לדעת מה טוב לנו הרגע לשמוע ופשוט להיות סלקטיביים, לשים בצד תגובות לא מותאמות ולהתחזק מאלה המותאמות ולזכור שמי שמולינו בסוף לרב רק מנסה להיטיב עימנו.

(ואולי גם פשוט לדברר את הצורך שלנו מול אנשים)

לדוגמא – בדיון שעליו התדיינו פותחות השרשור הנוכחי, שם המילים של טובי בהחלט חיזקו אותי! וכן אני גם מרגישה את הצורך והכאב שדובר עליו אז, והחידוד של הקשר עם השי"ת נתן לי כיוון וכח לא מעט!

בקיצור, דינמיקה בינאישית – תורה היא ולימוד היא צריכה

ותפילה לפני ואחרי הכל

בברכת שלא תצא תקלה תחת ידינו….