להביט יחד: פינת התבוננות בצללים ובאור של הילדות שבנו. שבוע 5. 💗

[רחל קולדצקי]

היי יקרות,

במהלך החיים אנחנו שואפות תמיד לנוע, להתקדם ולצמוח. אך לפעמים, המציאות או התחושות הפנימיות שלנו מייצרות חוויה הפוכה לגמרי. לפעמים אנחנו מרגישות פשוט כלואות, כאילו אי אפשר להתקדם, ותחושה עמוקה של תקיעות אופפת אותנו.

בקלף של השבוע אנחנו פוגשות ילד קטן היושב בתוך כלוב סגור. המבט שלו מושפל והתנועה המכונסת משדרים עצב גדול וחוסר אונים.

הכלוב הזה יכול לייצג דפוסים שקשה לנו להשתחרר מהם, מצבי חיים שמרגישים ללא מוצא, או חסמים פנימיים.

אך המורכבות העמוקה עוד יותר בקלף היא שלפעמים, עם הזמן, אנחנו לומדות להשלים עם המצב הזה. הכלוב הופך להיות המקום המוכר והידוע, ולפעמים הוא אפילו נראה נוצץ או מבטיח הגנה, אבל האמת הפנימית שבתוכו נותרת עצב ותקיעות.

אני מזמינה אותך לעצור לרגע השבוע ולהתבונן בילד שבכלוב, ולשאול את עצמך:

איפה בחיים או בתקופה האחרונה את מרגישה חוויה של תקיעות או תחושה של כלואה בתוך מצב מסויים?

האם יש כלוב מוכר בחייך שהשלמת איתו, למרות שהוא מביא איתו עצב או חוסר נוחות?

מה היית רוצה לומר לילד הקטן שבציור, או מה עולה בך כשאת מביטה בו?

כמה מילים של שמירה:

זכרי שהמרחב הזה הוא קבוצתי ואינו מחליף טיפול רגשי פרטני. המפגש עם תחושת העומס ומשא עלול לעורר הצפה או עייפות רגשית. אם את מרגישה שזה מכביד עלייך, תני לעצמך רשות מלאה לקחת צעד אחורה ולשמור על כוחותייך. במידת הצורך, מומלץ לפנות לתמיכה אישית של דמות קרובה או אשת מקצוע מוסמכת.

אני כאן איתכן, מקשיבה ומחזיקה יחד אתכן את המרחב.

שלכן,

רחל קולדצקי.

פסיכותרפיסטית הוליסטית

כדי לראות את הקלף יש לרחף על המלבן האפור שמעל חתיחמת המיל וללחוץ על החץ שבקצה המלבן.

שבוע-5.png 0 קובץ תמונה - Click toצפיה

Options

• העתקת קישור להורדה

[מירי כ.]

שלום וברכה,

ציפיתי לראות כלוב מלבני וחסר חן,

להפתעתי ראיתי כלוב אלגנטי ונחמד למראה.

אבל הצצה קלה בפני הילד, מורידה את כל החשק לחשוב על שהייה בכלוב…

מרגישה וחושבת על הילד,

שניסה לנענע את דלת הכלוב,

צעק במלוא גרונו לעזרה,

ןלאחר שעות רבות מלאות כאב ואין אונים,

התייאש. ופסק מלקוות.

לא נוח לו. ממש לא!

הוא מיואש.

חסר תקווה.

אולי תכף יתאושש מעט,

אולי אם יראה דמות חולפת- יתאזר בעוד מעט כוח לנסות שוב…

והנמשל, כואב. עד עומק חדרי הלב…

אולי ננוח מעט, נמצא איזשהו פתח/חלון של אור,

ונאזור כח לבקש עזרה,

אולי ננסה לטלטל שוב את השער,

שמא נשחק והתרופף…

[רחל קולדצקי]

מירי יקרה,

המילים שלך חודרות ישר ללב. התיאור המצמרר על הילד שצעק וניסה לנענע את הדלת עד שהתייאש, ממחיש בצורה כואבת את חוסר האונים והעייפות של הנפש כשהיא מרגישה קלואה בתוך הקושי.

ההבחנה שלך שהכלוב נראה "אלגנטי", אבל בפנים יש ייאוש, נוגעת במורכבות כל כך עמוקה שלפעמים מבחוץ הכל נראה מסודר ונחמד, אך הלב בפנים סוחב כאב גדול.

אבל דווקא מתוך הכאב הזה, הצלחת להביא כל כך הרבה תקווה. המחשבה שלפעמים צריך רק רגע לעצור ולנוח כדי לאסוף את הכוחות מחדש, הי יפהפייה. וכמה עוצמה יש ב"דמות החולפת", אותו רגע מדוייק שבו הבדידות בתוך הקושי נשברת. פתאום הנוכחות מבחוץ מזכירה לנו שאנחנו לא לבד, ומאפשרת לנו לגלות שאולי השער כבר מעט התרופף, ואפשר לאזור שוב כוח ולמצוא את הפתח לבקש עזרה.

[מירי כ.]

רחל יקרה,

אני מאוד נהנית מהתגובות שלך!

שמדייקות אותי,

מביאות רובד נוסף,

ראייה מחודשת,

הסתכלות בריאה.

מרחיבה את נפשי!

תודה!

[תמר כהן]

יכולה לומר שלצערי הרב יש דבר או שתיים בחיים שבהם אני מרגישה בתוך כלא ולא מסוגלת לפרוץ אותו
אני מאד מפחדת, התרגלתי להיות בפנים, זוהי סוג של הגנה לא כדאי לצאת החוצה ולהיפגע כדאי להישאר בפנים למרות שלפעמים כמו הילד זה עצוב ולא נעים ולא נחמד וקשה-ויכולה לומר שהיו עוד כמה מחסומים שהצלחתי לפרוץ את הסורגים ולצאת החוצה ואלו חיים אחרים פשוט איכות חיים,
ואני רוצה להגיד לילד הזה שכרגע הכלוב מגן עליו והוא מפחד לצאת אבל רואים שלא כיף לו בפנים
שברגע שהוא ירגיש שהוא רוצה באמת ד' ייתן לו כח ועם מישהו מבוגר שיעזור לו הוא יצליח לפרוץ הכל ולצאת.

[רחל קולדצקי]

תמר יקרה,

השיתוף הכן והאמיץ שלך נוגע בנימי הנפש הכי עמוקים. כמה כח נדרש כדי להביא אל המרחב מילים כל כך חשופות ומורכבות על המקומות שבהם אנחנו מרגישות לפעמים בתוך כלא, ולא מסוגלות לפרוץ אותו.

התיאור שלך על הפחד וההרגל, וההבנה שהכלוב הזה לפעמים מתפקד כמקום מגן ששומר מפני פגיעה בחוץ, הוא הבחנה מדוייקת ומרתקת. לפעמים המוכר, גם כשהוא עצוב ולא נעים, מרגיש בטוח יותר מהלא נודע.

יחד עם זאת, הזכר לעצמך ולכולנו את התקווה העצומוה, כבר פרצת בעבר מחסומים וסורגים, ואת יודעת בדיוק איזה טעם יש לאיכות החיים שמחכה בחוץ.

המסר המרגש שלך לילד, שהכלוב אולי מגן עליו כרגע כשהוא מפחד אך ברגע שיבשיל הרצון האמיתי, יינתנו הכוחות, ובעזרת ליווי של דמות מבוגרת ותומכת אפשר לפרוץ הכל, הוא מסר עוצמתי של ריפוי, אמונה ותקווה.

[מירי]

בגדול אין כלוב שאני משלימה איתו, אם אני יודעת על כלוב שנמצא בי (ויש…) אני אעשה הכל לפרוץ משם.

נראה לי כל החיים אנחנו בעבודה להשתחרר, מדפוסים, מתפיסות, מהרגלים, ממנגנונים לא נכונים,

הייתי רוצה לומר לילד, שיחכה שהוא ירצה בעצמו להשתחרר, בקצב שלו, ולא ייתן לאחרים להוציא אותו בכח

[רחל קולדצקי]

מירי יקרה,

כמה עוצמה, נחישות ואמת יש במילים שלך. האמירה החד משמעית שלך שאין כלוב שאת מוכנה להשלים איתו, ושאת תעשי הכל כדי לפרוץ אותו, מביאה איתה כוח רצון אדיר ומעורר השראה.

התובנה שלך שכל החיים הם בעצם עבודה מתמשכת של השתחררות מדפוסים, מתפיסות וממנגנונים שכבר לא משרתים אותנו, היא הגדרה מדויקת ויפה של תהליך צמיחה וריפוי.

המסר המזוקק והרגיש שביקשת לומר לילד, שיחכה עד שהרצון יגיע ממנו, שינוע בקצב המדויק שלו, ושלא ייתן לאחרים להוציא אותו בכוח, נוגע בנקודה קריטית, לפעמים הניסיון להאיץ או להכריח מבחוץ מייצר התנגדות או פגיעה, והחופש האמיתי קורה ק כשהקצב הפנימי מבשיל והרצון מגיע מבפנים

תודה ששיתפת במבט כל כך ממוקד וחשוב זה.

[תמר כהן]

מעריכה אותך מאד
זה לא קל כל מחסום שייש לנו להחליט שהוא לא ישאר ולפרוץ אותו
צריך בשביל זה המון כח
ובעניין לומר לילד שיחכה אני מסכימה איתך לגמרי לפעמים כשולחצים מישהו משיגים תוצאה הפוכה לגמרי ממה שרצינו

[מירי]

תודה תמר

כ"כ קשה לי לחיות ב'כלוב' שאני מעדיפה את הקושי לפתוח, מאשר להשאר שם…