להביט יחד: פינת התבוננות בצללים ובאור של הילדות שבנו. שבוע 1. 💗

[רחל קולדצקי]

להביט פנימה – רגע של חמלה

היי יקרות,

לפעמים החיים מרגישים כמו יום גשום, והילדה שבתוכנו מחפשת מקום בטוח לעצור בו. הדימוי הזה שעלה לי השבוע הזכיר לי שגם שאנחנו מרגישות “בוציות” או עמוסות, ההשתקפות שלנו מחכה שנתבונן בה – לא כדי לתקן או לנתח, אלה פשוט כדי לראות אותה בחמלה.

אני מזמינה אותך השבוע לעצור רגע ולהסתכל פנימה. מה הילד שבבואה זקוק ממך היום? איזה משפט של טוב היית לוחשת לו?

כמה מילים של שמירה:

המרחב הזה נועד לכולנו, אך חשוב לי שנזכור שזהו מרחב קבוצתי. אם הדימוי הזה מעורר בך תחושה מציפה או קושי, אל תישארי עם זה לבד – תני לעצמך אישור לעצור, להניח את המסך, ולפנות לחברה קרובה או לאיש מקצוע שיוכל לתת לך את התמיכה האישית המדויקת שאת צריכה.

אני כאן איתכן, בהתבוננות משותפת.

שלכן,

רחל קולדצקי

פסיכותרפיסטית הוליסטית

קלפי-התבוננות-והעמקה.-שבוע-1.png 1 MB קובץ תמונה - Click toצפיה

Options

• העתקת קישור להורדה

[רעות Reut]

אני לא מצליחה לראות את הקלף

מישהי יודעת אולי למה?

[רחל קולדצקי]

אני רואה שהקלף לא הצליח לעלות טוב,

הנה הוא שוב.

כדי לראות את התמונה – יש לעמוד עם העכבר על המלבן האפור שמתחת לחתימה, ובצד ללחוץ על החץ.

שבוע-1.png 1 MB קובץ תמונה - Click toצפיה

Options

• העתקת קישור להורדה

[אסתר פת]

איזה קלף נוגע

ואיזה רעיון יפה, רחל. תודה:)

אני מרגישה שהוא זקוק שמישהו יאמר לו כמה הוא בעל ערך וראוי לאהבה ולטוב,

או יתן לו לחוות את זה, כי לומר זה פחות אפקטיבי, בטח בגיל קטן.

הצורה בה הוא יושב ומתבונן על עצמו בתוך העליבות של השלולית והלכלוך,

מעבירה לי שדר שהוא מרגיש כלום, אפס, זנוח,

ולכן הוא גם ממשיך לשבת שם בפנים בלי לזוז, במקום לצאת.

הייתי נותנת לו ליטוף, חיבוק עדין,

ולוחשת לו-בוא, מקסים שכמוך,

בוא נלך למקום נעים כמו שמגיע לך.

מקום שחם בו, ויש בגדים להחלפה חמים ונעימים ונקיים ויפים,

ותחזור להיות יפה ומטופח כמו שאתה ראוי

ונכין לך שוקו חם וטעים

מגיע לך

[רחל קולדצקי]

אסתר,

התגובה שלך כ”כ נוגעת ללב, הצלחת לראות בדיוק את אותה נקודה עדינה – את תחושת הקיפאון וחוסר התנועה שלו בתוך הבוץ, את המקום שמרגיש “אפס וזנוח” ולכן נשאר שם.

המעבר הרך והחומל שאת מציעה – מהמקום העלוב והקר אל עבר חום, בגדים נקיים ושוקו חם – הוא בדיוק המעבר הטיפולי המרפא. את לא רק אומרת לו שהוא ראוי, אלה מעניקה לו חוויה פיזית ורגשית של עטיפה והזנה, שהיא אכן הרבה יותר אפקטיבית ממילים בגיל הרך.

תודה ששיתפת והבאת את הלב המרגיש והחומל שלך למרחב שלנו.

[תמר דקל]

אתגר מרתק,

הצלחת לסחוף אותי לכמה דקות שקט והתבוננות…

מענין, אבל השיח הראשון שעלה לי מול התמונה הוא(וחבל שאין שם ילדה במקום ילד):

אהובה,

תעצרי שניה

תרימי ראש

תביטי סביבך,

תראי איזה שפע יורד מלמעלה

איזה אויר צח ונקי

איזה רוגע ושקט סביב

ואת עטופה בלבוש חם וטוב

ופשוט —-

תנשמי עמוק,

תרפי,

תרגעי,

תשתחררי מהעומס,

תתעלמי לשניה מהבוץ,

תהני,

ותחייכי!

מותר לך…..

ואז —-תחזרי לשלולית

בטוחה שתשתקפי שם אחרת….והרווח כולו שלך:)

נשמע ביקורתי אולי?

דורש מידי?

אבל עלה לי חזק באופן ראשוני אז מביאה את זה גולמי כמו שזה

[רחל קולדצקי]

תמר,

קודם כל תודה על הכנות המדהימה ועל כך שהבאת את הדברים בצורה הגולמית שלהם – זו בדיוק המטרה של המרחב הזה, לתת מקום לכל מה שעולה בנו באופן ראשוני.

ההבחנה שלך מרתקת, והתהייה שלך בסוף (“נשמע בקורתי אולי? דורש מידי?”) היא בדיוק המפתח להתבוננות. המילים שלך מביאות איתן המון כוח, רצון להניע לפעולה, והאמונה ביכולת של הילדה הזו לשנות את נקודת המבט שלה – להרים ראש, לראות את השפע, את הלבוש החם, ולנשום.

הרצון הזה “להרים אותה מהבוץ” ולעזור לה להראות את הטוב הוא כל כך טבעי ואנושי. לפעמים , עבור הילדה הפנימית, הדרישה הזו “פשוט לחייך ולהירגע” כשהיא עדיין מרגישה עמוס, יכולה להרגיש קצת גדולה עליה, וזה דורש מאמץ. אבל הסיומת שלך מקסימה – החזרה אל השלולית מתוך מקום חדש, מתוך הבנה שזה תהליך ושמי שירוויח זו היא.

לגבי הערה שלך על הילד או הילדה – הדימויים פה הם אכן גנריים ומדברים אל הילד או הילדה הפנימית של כולנו ללא קשר למגדר הוויזואלי של הציור.

תודה על השיתוף העמוק והזמן שלקחת לעצמך לעצור ולהתבונן.

[מירי כ.]

רחל יקרה,

המרחב שפתחת כאן,

נראה לי מעניין ומועיל.

אשמח להשתתף אי”ה.

אהבתי את הגישה החומלת,

את ההסתכלות פנימה,

ובלי סתירה- את היד על הדופק-

מה מתאים לי ועד כמה.

אני הרגשתי שהייתי רוצה לומר לעצמי:

“אני אוהבת אותך.

יש לך כוחות!

את מסוגלת!”

אגב, מול הקלף הרגשתי מעט פחות סימפתיה…

הילד מרגיש לי מלוכלך מידי ואף מעט פצוע…

אולי הייתי יותר מרחמת עליו. פחות מתחברת לאהוב…

תודה!

מחכה כבר להמשך…

מירי

[רחל קולדצקי]

מירי,

ברוכה הבאה למרחב, ותודה רבה על המילים החמות ועל השיתוף הכן כל כך.

המשפטים שבחרת לומר לעצמך – “אני אוהבת אותך. יש לך כוחות! את מסוגלת!” – הם משפטי עוגן עוצמתיים. בתוך העולם שלעיתים מציף אותנו, היכולת להזכיר לעצמינו את הכוחות הפנימיים שלנו היא כלי יקר מפז.

אהבתי מאד את הכנות שלך לגבי התחוש שלך מול הקלף, זה כל כך טעי ומובן:

המראה של הלכלוך והתחושה של הפציעה או העליבות יכולים לפעמים לעורר בנו רתע, ריחוק, או רחמים, ופחות תחושה מיידית של חיבור או אהבה. החלק החשוב ביותר במה שכתבת הוא “היד על הדופק” – העבודה שזיהית בדיוק מה זה מעורר בך וההגדרת לעצמך את הגבול של מה שמתאים לך. לפעמים, להרגיש רחמים זו בדיוק ההתחלה של החמלה.

איזה יופי שאת איתנו, ושמחה לשמוע שאת מחכה להמשך.

[מירי כ.]

תודה על התגובה והיחס שלך לתגובה שלי,

מחמם את הלב ממש!

תודה!