מנוי שנתי לוועדת חקירה. אביגיל קולר מדריכה למטפלות רגשיות

[אביגיל קולר-מדריכה למטפלות רגשיות.]

שאלה למטפלות כאן:

מה הסימן שלך לזה שטיפול מתקדם?

מילה אחת.

[רות קליין]

מילה אחת: חיות-

בהרחבה: משהו חי בטיפול, בקשר. מין מנוע פנימי שעובד

לגבי התאור למעלה מרגיש OCD קלאסי שהתלבש על הטיפול, לא ?

אני בכל אופן בתחילת הקטע הייתי בטוחה שאת באה לתאר מחשבות אובססיביות

כאחת שמכירה את זה מקרוב מעניין אותי

כל המטפלות חוות הזאת, או רק אלה בעלי נטייה לכפייתיות ?

[אביגיל קולר-מדריכה למטפלות רגשיות.]

רותי יקרה!

איזה דיוק, תודה!

המילה הזו שהגדרת – <b data-path-to-node="2,1" data-index-in-node="19">"חיות" – היא הרבה מהסיפור. כשמשהו חי וזז בתוך הקשר הטיפולי, מרגישים את זה מיד. לעומת זאת, כשאנחנו נתקעות בתוך הלופ של המחשבות והניתוחים בראש שלנו, החיות הזו קצת הולכת לאיבוד.

לגבי מה ששאלת על הנטייה הכפייתית: זה נכון שהמנגנון נראה דומה, כי בשני המקרים המוח מחפש "ודאות" ומנסה לבדוק שוב ושוב שלא פישלנו. אבל האמת היא שהחוויה הזו פוגשת כמעט כל מטפלת שיש לה לב רחב ואחריות גדולה. המקצוע שלנו דורש כל כך הרבה מעורבות ומחשבה, שלפעמים המוח פשוט ממשיך לעבוד שעות נוספות מתוך רצון אמיתי לעשות טוב.

החופש האמיתי שלנו כמטפלות מתחיל כשאנחנו מבינות שלא כל מחשבה שמגיעה אומרת שמשהו לא בסדר, ומותר לנו פשוט להניח לה ולחזור להיות נוכחות בחדר.

מעניין אותי לשמוע מכן – איפה עובר אצלכן הגבול בין חשיבה מקצועית ובריאה על המטופל, לבין הלופ הזה שסתם מעייף את הראש?

[שולמית אורלנציק]

במילה אחת: כנות

כשהמטופלת מסכימה להגיד לי בדיוק מה היא מרגישה

שבוע שעבר אפילו צעקה: די!!!

הבנתי שעברנו לשלב הבא…..

[אביגיל קולר-מדריכה למטפלות רגשיות.]

שולמית יקרה!

מדהים ומרגש. ממש אפשר להרגיש את כנות והתנועה בתוך החדר דרך המילים שלך!

הרי הכי קל ומפתה (למוח שלנו) זה להישאר באזור הנוח והמנומס. אבל כשמטופלת מרגישה מספיק בטוחה להביא כנות גולמית כזו, ואפילו לצעוק, זה סימן שהמחיצות נפלו. עברתן מדיבורים "על" הדברים – לדבר האמיתי עצמו.

מעניין אותי לשמוע מכן המטפלות – איך אתן מגיבות בלב ברגעים כאלה של כנות מתפרצת? המוח מתחיל להריץ "ועדת חקירה" של "מה עשיתי לא בסדר?", או שאתן מיד מבינות שעברתן שלב?

[אסתר פת]

אביגיל אהבתי מאד מה שכתבת!

מכירה מקרוב😖 ומנסה לאזן את זה

[אסתר פת]

אני מרגישה שהטיפול מתקדם

בנקודה שאני מרגישה

שמתחיל להיות זרימה ספונטנית יותר של המטופלת, שלי, ושל הקשר בינינו

משהו יותר אותנטי, ספונטני, יצירתי, חופשי ומשוחרר

[אביגיל קולר-מדריכה למטפלות רגשיות.]

אסתר יקרה!

תודה על השיתוף ההמדהים והאותנטי!

הניגוד שהבאת כאן הוא פשוט מרגש: מצד אחד, היכרות קרובה עם ה"ועדות חקירה" האלו והניסיון המתמיד לאזן אותן בראש. ומצד שני – המקום שבו הטיפול מתקדם באמת, כשהמחשבות האלו מפנות מקום ל<b data-path-to-node="4,1" data-index-in-node="186">זרימה, ספונטניות וחופש בתוך הקשר.

בעצם, כשאת מצליחה לאזן את הלופים המחשבתיים שלך ולא לתת להם לנהל את החדר, את מפנה את המגרש לנס הזה שתיארת – שהמטופלת, את והקשר ביניכן פשוט זורמים באותנטיות וביצירתיות, בלי "תסריט" ידוע מראש. החופש המחשבתי שלך הופך לחופש שלה.

מעניין אותי לשמוע מכן: איך האיזון של המחשבות הטורדניות שלכן בלב, פותח מרחב של זרימה וספונטניות בחדר?

[רחלי]

מילה אחת: פגישה. כל פגישה שהמטופלת מגיעה, וכל עוד היא מגיעה יש התפתחות.

[ר. טייך]

חיות טיפולית
@AVIGAILKOHLER
והיכן את רואה שזה הופך לנקודת קושי ותקיעות
אם היא מנתחת את תגובותיה
כל עוד אין תקיעות מחשבתית ומעשית של המטפלת

[אביגיל קולר-מדריכה למטפלות רגשיות.]

ר. טייך אהבתי את השאלה המעמיקה שלך!

שאלה מעולה, והאבחנה כאן היא באמת דקה אבל קריטית.

המוח שלנו, כמטפלות, תמיד ינתח ויבדוק את עצמו. הוא עושה את זה מתוך מקום הכי אוהב ואכפתי שיש – הוא פשוט רוצה להגן עלינו מפני טעויות, ועל הדאגה הזו מגיעה לו תודה ענקית וחיבוק.

אבל הגבול של התקיעות נחצה ברגע שאנחנו נבהלות מהמחשבות האלו ונותנות להן לנהל את החדר. כשהפחד לטעות מנהל אותנו – אנחנו נסגרות ונהיית נוקשות. כשהרצון האמיתי להיות שם בשביל המטופלת מנהל אותנו – החדר נפתח ויש חיות.

המטרה היא לא להשתיק את המחשבה המנתחת. מותר לה להיות שם בלב, אנחנו לא נלחמות בה. אנחנו פשוט מבינות מאיפה היא מגיעה, וממשיכות לפעול מתוך הלב והערכים שלנו באותו רגע.

[אביגיל קולר-מדריכה למטפלות רגשיות.]

רחלי יקרה!

תודה! אין ספק שנוכחות והתמדה הן הלב של הטיפול.

הנקודה שהעלית פה היא כל כך משמעותית, ופותחת שאלות מרתקות על מתי הגעה היא התפתחות ומתי היא הופכת לאזור נוח. הנושא הזה חשוב מכדי שייבלע בתגובות, אז אני לוקחת את הרעיון שלך ובל"נ רוצה לפתוח עליו דיון שלם ומורחב בפוסט נוסף. מסכימה?

[שולמית אורלנציק]

נהניתי לקרוא את כולן, ממש מוסיף!

אני עונה אביגיל למה ששאלת:

מה עשיתי אחרי שהמטופלת התפרצה וצעקה: די!

אז ב"ה היום אני לא נבהלת אפילו שמחה כדבר כזה קורה

פשוט פתחנו את זה, מה גרם לה לעצור אותי?

והגענו לנושא מאוד עמוק

אני מאמינה שכל מחווה הכי קטנה שהמטופל עושה נועדה להביא את הטיפול

למקומות חדשים שעכשיו בס"ד הגיע הזמן לעבוד עליהם.

[אביגיל קולר-מדריכה למטפלות רגשיות.]

שולמית יקרה!

איזה כיף שאהבת. וממש תודה על כל המשובים שאני מקבלת.

התגובה שלך ריגשה אותי. המקום הזה שהצלחת לראות במטופלת שהביאה את הצדדים האוטנטיים שלה לטיפול.

ואת לא נבהלת. עמדת שם לצידה כדי להיות שם לצידה. ובדיוק כפי שכתבת לא רק כדי לתת אמפתיה ושיקוף, אלא להמשיך ולבדוק ביחד איתה מה קורה לה. מה הפעיל אותה. למה. ומה היא בוחרת לעשות עם זה. כי אם הכל רק ימשיך אותו הדבר, והדפוסים הללו ימשיכו לחזור על עצמם, אם לא בטיפול רגשי מי יעזור לה?!

ולכן כשאני רואה מטפלות שהן כ"כ מחוברות לתפקיד שלהם, ולא נרתעות, מרגישה שהם פשוט שליחות מלאכיות!!!!

ריגשת!!!

הצלחות!!!!