הלילה ההוא ביער.

היה גשם, וקור נורא שחדר לעצמות. ניתן היה למשש את החשיכה, אפשר היה לטעום אותה- רק להוציא את הלשון ולמצוץ את השחור-השחור הזה, המר הזה. לרגע ארוך ורועד הוא סומר למקומו, אבל באומץ החליט להתקדם, לגשש, לנסות להמשיך הלאה. ממשש את העצים ואת הקרקע, בהיסוס הוא מתקדם צעד קטן ועוד אחד. כל החושים שלו דרוכים ומאומצים והוא קולט כל ציוץ וכל שריקה. הוא לומד את היער, הוא מפענח את סודותיו שרשומים בקולות העופות, בשריקת הזוחלים, בטל השמים ובשרף האילנות. מידי פעם יש ברק שקורע את החושך ושופך אור על הדרך שעוד נותר לו לעבור, מגלה עוד פיסת יער, עוד כיוון להתקדם בו. כשהוא מרגיש ממש ממש אבוד הוא מוציא את אחרוני הגפרורים שנותרו לו, מדליק זהרורים של אור ונוחם. האורות הקטנים והזמניים האלה הם הצלה בשבילו, הם מגלים לו את התמונה החשוכה, הם מנחמים אותו בצעדיו האיטיים. חלק גדול מאד מההתקדמות שלו הוא חב להבזקים האלה שהנחו אותו וכיוונו אותו ליעד. אבל גם כשדעכו האורות הוא לא עצר. הוא חקר וחפר והסתגל לראות דרך כל חושיו: באוזניו, בידיו, ברגליו – הוא ניסה ובדק וטעה והמשיך ונפל וקם.

ואז הגיע הבוקר.

מיותר לחלוטין היה עכשיו הגפרור האחרון בידיו, נלעג מול סינוור השמש העולה. קטן ולא משמעותי באור העצום ששטף את העולם.

זכרם הגווע של האורות הקטנים העלה חיוך בליבו, לא נותר מהם רושם. אבל ההכרות העמוקה שלו עם סודותיו של היער, היכולת שרכש להתמודד ולהסתגל גם בחשיכה, להתקדם ולראות בעזרת כל החושים – זאת מסוגלות שקנה לעצמו והיא תלווה אותו לנצח.