נועה רז | סיפור בהמשכים

[נועה רז]

תודה, שרה!

[הודיה .]

בד”כ כשזה סיפור בהמשכים, הרבה פעמים הוא מתחיל יפה ומרתק ואז לאט לאט העניין יורד.
פה מפרק לפרק זה רק נהיה מעניין יותר וזה מדהים איך שאת מצליחה לרתק את כל הקוראות.
כל כמה זמן עולים פרקים?
מחכה להם ממש!

[נועה רז]

הודיה, איזו מחמאה!

תודה!

לפרקים אין זמן ממש קבוע, כיון שאני לא תמיד מספיקה לפי זמן.

משתדלת לעלות כל יומיים. הייתי רוצה לעשות זמן קבוע, יש רעיון?

[ברכי שלזינגר]

אולי נעשה אמצע שבוע.נגיד שלישי

כדי שגם תספיקי ברוגע להעלות לנו וגם שלא נצטרך להיכנס כל שתיי דקות לראות אם העלית…ואז יוצא שיש לנו פינה שבועית….

..

[רות]

לא רק פעם בשבוע

נגיד ראשון שלישי חמישי

או שני וחמישי

מה אומרת??

כמה שיותר יותר טובבבב 🙂

[נועה רז]

אולי מוצ”ש ורביעי? בין שמונה לתשע?

ואם אספיק יותר, אעלה גם בשני.

תליקקו;)

[נועה רז]

פרקים יעלו במוצאי שבת ויום רביעי בין שמונה לתשע.

הגיוני מאוד שגם בשני, אם אספיק.

שימו לב להיכנס בימים ושעות הנ”ל.

💙

[malka lichtnshteyn]

יו תודה

מחכה

[נועה רז]

לכבוד הפעם הראשונה הרשמית, מעלה בשמונה בדיוק 🙂

בדף ה18.

הטלפון של צלצל. מספר לא מוכר. עניתי.

זאת הייתה רייזי.

“הי, יעלי. מה שלומך?” הקול החינני שלך היה מלא חום.

“ברוך השם, ואת?”

“מצוין, ברוך השם. את פנויה עכשיו?”

נבהלתי לרגע. לא מבינה מה רייזי רוצה ודווקא ממני.

“הציעו את טובי וינדר לקרוב משפחה שלי, ביקשו ממני לעזור קצת בבירורים. הבנתי שאתן חברות טובות”. קבעת עובדה. בלי להניד עפעף.

“היינו”. גם אני קבעתי.

“הבנתי”, את לא התעכבת. “מה יש לך לומר עליה?”

עצרתי לרגע. “רגע, רייזי. מה את צריכה אותי? אתן בעצמכן חברות”. קצת עקצתי. בכוונה.

“טובי ידידה שלי, כן”. לא התנגדת, לא אמרת מה פתאום? אנחנו לא חברות קרובות. רק אמרת שטובי הידידה שלך. “אבל כמה כבר אפשרי להכיר בן אדם בכמה חודשים?”

“טוב”, לא הייתה לי סבלנות להתעכב על זה. “טובי מקסימה”, עד לפני שבאת. “אנרגטית”, בכמויות. “מידות טובות, תפילה בכוונה. ילדה טובה, מאוד ‘בעלבוסתע’. מקסימה, בקיצור”. בקיצור.

“הי, רגע. יעל…” צחקת.

“מה?”

“בכנות, אם היא הייתה מוצעת לאחיך. היית לוקחת אותה לכלה?” ביצעת את תפקיד הבירורים בשלמות.

רציתי לומר שלא.

כי לא היו מציעים אותה לאריאל.

וגם אם כן, רחוקים הם מרחק של מזרח ומערב.

“טובי מקסימה”, חזרתי על עצמי בפעם האלף. הרגשתי עילגת. “זה לא בהכרח שהיא מקסימה לאחי, היא מקסימה באופן כללי”. הסברתי. לא הבנתי את עצמי.

“הבנתי”. חתמת. הלחצת אותי. הרגשתי שהורדתי לטובי, וזה לגמרי לא היה בכוונה. ומה זו השאלה הזו בכלל ‘אם הייתה מוצעת לאחיך’? לא כל מה שמתאים לו מתאים לבן הדוד שלה.

“באמת, באמת בחורה מהממת”. היא הייתה פתאום מהממת. “וגם המשפחה שלה, מקסימים”.

“הבנתי”.

הבנתי שהבנת, רייזי. תגידי משהו. ואוו. רמה גבוהה. משהו.

“תודה גדולה, יעל. עזרת לי מאוד”. אמרת בהרהור. “להתר…”

“רגע, רייזי…”

“כן, יעל?”

“עזבי, לא חשוב”. גמגמתי.

רציתי לומר לך שתחשבי רגע, שהחברה הכי טובה שלך עוד מאל”ף סמינר נעלמת מחייך רק בגלל שמישהי אחרת הגיעה. מישהי מסנוורת.

ואז ישאלו אותך עליה לבירורים. גם אם היא הבחורה הכי צדיקה בעולם.

מה תגידי?

אבל ניתקתי.

לא עניתי.

*

הדלת נפתחה בעצבים. הקפיצה אותי.

זה היה אריאל.

“פשש…ברוך הבא. לכבוד מה אתה כאן?”

הוא העיף עליי מבט. “מה, אסור לי?”

“מותר”, חזרתי לספר. “דֵי משעמם לי כאן לאחרונה”.

אריאל לא היה איתי, הלך ונכנס לחדר. “מוזמנת לאבא”. הוא עקץ.

לא עניתי.

“תגידי, מה היה בסוף עם ההוא?” הוא הגיע לסלון, מנשנש צ’יפס.

“איזה הוא?” עשיתי את עצמי לא מבינה.

“ההוא, שנפגשתם”.

“לא הלך”, קיצרתי. “בתאבון”.

“הי, את קרבית היום”, אריאל צחקק. “למה לא הלך?”

לא אהבתי את החפירה הזו. אבל עד שאריאל מתעניין. “לא התחבר, לא נורא. מתי אתה טס?”

“כמה שבועות”, ניצנים של התרגשות עברו לו בעיניים. “ותגידי, אם אני אציע לך עכשיו מישהו ממש ממש טוב?”

“אז אני אגיד לך תודה אבל לא. לפחות עד שאמא תחזור”.

“ואם יגידו לך שהיא לא תחזור בקרוב?” הוא התיישב בכיסא זמין.

“מה?” הרמתי מבט לחוץ. “מה אתה יודע, אריאל?”

“כלום, כלום. צחקתי. אין לי מושג מתי היא חוזרת. רק אמרתי שלא שווה לך לדחות הצעות עכשיו בטענה שאמא לא נמצאת. הצעה שלי”. הצ’יפס שלו נגמר, הוא ליקק את האצבעות.

“לא, תודה”. כרגע לא. “אבל סתם ככה, מי זה?” את מי אריאל יכול להכיר שהוא ממש ממש טוב?

“לא רוצה לשמוע, לא אומר”. הוא הפטיר באדישות.

“נו, אריאל…”

“אחד החברותות היותר טובות שהיו לי בשיעור גימל. בסוף נפרדנו כי הרמה שלי הייתה עפר לרגליו, אבל הוא לא הסכים לזה”.

“יפה מצידו, למה?” קשה היה לי לשמוע את אריאל ככה מוריד מעצמו.

“הוא תמיד טען שחברותות צריכות להיות בכמה רמות, עם כמה שיטות לימוד. ככה כל אחד תורם לשני”. אריאל שפך. “ואני תמיד טענתי שלי אישית אין מה לתרום לו”.

“מממ..”

“ועד שהרגשתי שאני לגמרי מוריד לו הספקים. התפטרתי מעצמי”.

“אתה תלמיד חכם, אריאל”. אמרתי פתאום. הסתכלתי אליו.

הוא פרץ בצחוק מלגלג. בייש אותי. “תלמיד חכם אני לא, יעל. מנסה להיות יהודי טוב את יכולה לומר”.

אריאל.

האח שלי. שעושה לנו צרות. שמכניס הביתה רוח זרה. שמאיים או מתכוון לטוס לתאילנד תכף.

מנסה להיות יהודי טוב.

ואולי, אולי הוא לא חייב להיות גאון הישיבה, שפיץ או תלמיד חכם בסדר גודל.

אולי השם אוהב את היהודי הטוב. את האנשים שלא קיבלו מנות של שכל, כמוני. אבל מנסים להיות יהודים טובים.

[Gila]

נועה,
אני מגיבה לראשונה, אבל עוקבת מההתחלה… הסיפור סוחף ממש, תודה לך!

בקשר למשפט הזה בפרק האחרון “אולי השם אוהב את היהודי הטוב. את האנשים שלא קיבלו מנות של שכל, כמוני. אבל מנסים להיות יהודים טובים.”
דוקא קיבלתי את הרושם שיעל כן מוכשרת, אני לא זוכרת בדיוק למה, אבל נראה לי שהיו איזכורים על ציונים טובים, היא גם לומדת מסלול הנדסת תוכנה, לא?

[Gila]

במחשבה שניה אולי טעיתי, והמילה כמוני משמשת פה בניגוד, כלומר שליעל כן יש מנות של שכל…

[נועה רז]

לא מאמינה שקרתה לי טעות כזאת😱

טובי כבר מאורסת. מסכנה. לא אשמתה שאני חמה עליה.

לא יכולה לשנות. תשנו בקריאה לבינה. עוד אחת מהחברות הטובות שהיו של יעל ונהפכו לשל רייזי.

[הודיה .]

לא מאכזבת אף פעם!
אפשר כל יום ב8?😉

מידי רחוק עד מוצ”ש עכשיו….

[נועה רז]

האמ.

כל יום? קצת קשוח לי..

אבל תודה, יקרה!

[א ק]

מוסיפה והולכת!

[ברכי שלזינגר]

תודה נועה!!!!!!!!!!

באלעבסתה כמו שכתבת הוא לא נכון כותבים ככה: באלעבסטע……לאידישיות שבנינו😂

אז אולי תתקני. כי זה טיפלה שגיעת כתיב …

[מרים סולובייציק]

באלעבאסטע

[נועה רז]

אופס,ברכי🤐

אבל קראתי ספר השבת שהיה רשום בעלבוסתע.

כנראה שגיאה…

וגילה, תודה גדולה.

[Hadasa]

בציבור הליטאי מילים אידישיאות שכן משתמשים בהם, נהגות בצורה הכי אידשאית ומוקצנת כמו וואוס עסיסית

כמו:

באלעבוסטע

סיגיוויין א חוויה

מיידאלע (מ בפתח)

וכו וכו

[מרים סולובייציק]

קלאפטע

[הודיה .]

אין פרק היום?😞

[נועה רז]

בעזרת השם מאוד מקווה להעלות בשעה הקרובה.

סליחה על החריגה בזמנים😏

ותודה על ההתעניינות!

[רות]

מחכההההההההההההההה😥

[נועה רז]

בדף ה19.

מעיין התקשרה. עניתי.

אמרה שאמא רוצה לדבר איתי, והיא תתקשר מחר. בשעות הבוקר. ושאלך לסמינר. ואדבר משם.

הלחץ עלה לי על כל הריאות.

כבר חודשיים שאני בבית לבד, האחים שלי רחוקים. מדי פעם קופצים לביקור אומלל.

אני מנסה לעבוד, לסיים פרויקט. להתחיל לחשוב על עבודה שאין.

כי הביקוש להייטק נמוך. ואני מתפללת שאמצע משהו טוב.

לא סיפרתי לאף אחד. אפילו שהיה יפה שאומר לאריאל. ואפילו לדבורה, שמתגעגעת כל כך.

אבל פחדתי שאם זה יופץ זה בסוף לא יקרה. כמו חוק מרפי. ואין הברכה שורה. ואמא רצתה איתי, זאת אומרת איתי.

ודי לנסות לחפות על ייסורי המצפון שלי.

חיכיתי.

לא להאמין מה הגעגוע עושה לאנשים.

נכנסתי למיטה. ורותי התקשרה שוב. פעם שנייה סך הכל מהפגישה ההיא. ידעתי שרותי מבינה שאין לי מספיק חשק לדבר איתה.

אולי הייתה לה כוונה טובה.

“הלו?” עניתי בסוף.

“זאת את?” היא שאלה בהלם. הנהנתי, בלי לדבר. “הכל בסדר איתך, מתוקה?”

“ברוך השם”. הקור הגיע אפילו עד אליי. לא מוכן להתחמם.

“שמעתי ממנו מה היה, אני מצטערת, יעל. זאת לא הייתה הכוונה”. היא הסתבכה במילים של עצמה. רוצה לקבל ממני סליחה.

לא יכולתי.

“זה עבר בסוף. זה לא חשוב”. השם בסוף ישלח לי. עכשיו כבר לא משנה כלום.

“ועדיין. אני מתנצלת”. היא לא הסבירה. לא אמרה את הסיבה. ובאותו הרגע זה באמת לא שינה לי כלום.

“תודה. להתראות”. ניתקתי. לתמיד.

פעם שמעתי שלקבל אנשים טובים בחיים זו מתנה שאחוז קטן זוכים לה. אבל אנשים טובים באמת, כאלה שיישארו שם. ללא אינטרסים.

עכשיו אני מבינה שכנראה לי לא מגיע אנשים כאלה. שכולם בסוף נהפכים.

נקברתי בכרית.

חושך מוחלט הגיע לי לעיניים. מצליח להתגעגע לאמא.

*

רייזי.

את עדיין כאן? עדיין מצליחה להרגיש אותי?

כי אני לא.

לא מרגישה את עצמי, לא איפה אני. לא מי אני. כלום.

כי בבוקר אמא התקשרה.

צינתקה.

כמה שניות. וזה התנתק.

ישר חזרתי אליה, כמו מטורפת.

והשיחה שוב הועברה למענה הקולי. וזהו. היא לא ענתה לי יותר.

פספסתי.

כעסתי. הטרללתי.

לא חשבתי מה אני עושה, לא למה. לא מה הן התוצאות של המעשים הטיפשיים שלי.

בלי מחשבה הקשתי את המספר של אבא שלי. זה שהבטיח שגם אם אכעס לעולם הוא תמיד יהיה שם.

הוא ענה לי. מופתע.

“יעלי?” הרכות שלו.

“אבא”, פרצתי בבכי נוראי. “היא הבטיחה שנדבר היום. היא הבטיחה. היא ניתקה, בכלל לא רצתה לדבר. אבא…”

“יעלי? מה, אני לא מבין. תסבירי בבקשה מה קרה”. הוא נלחץ.

“אמא הבטיחה למעיין שהיא תתקשר אליי היום, כל הלילה הטענתי את הטלפון, כל הלילה…” צרחתי. “וזה היה סתם. הכל היה סתם”.

“אוי, יעלי. כמה זמן לא דיברתם איתה?”

“לא יודעת. כבר כמעט חודש”. הלב שלי כאב.

“אני לא מאמין. ואת ככה לבד כל הזמן הזה?” הוא באמת היה המום. הביא אותי פתאום למסקנה נוראה.

“אבא”, ניגבתי דמעות. התקשחתי. “זאת לא אשמתה”, פתאום זאת לא הייתה אשמתה. “אל תחשוב שאמא עושה לי בכוונה. ממש לא. ממש ממש לא”.

הוא לא הבין מה קורה לי פתאום. מה זה ההיפוכים האלה.

“אני לא חושב שזה בכוונה, הכל בסדר”.

“ואל תחשוב שהיא לא הייתה טובה אלינו מאז שהלכת. לרגע לא”.

“יעלי..” הוא היה מסכן פתאום. “אני לא חושב לרגע שאמא שלך לא בסדר. לא אמרתי את זה אף פעם. בדיוק ההפך. ואנחנו בכלל לא מדברים עכשיו עליה. אנחנו מדברים עלייך”.

“לא משנה”, זרקתי פתאום. רציתי לסטור לעצמי. “תודה שהקשבת לי”. הייתי חייבת לומר. כבר רציתי לנתק.

“אין בעד מה. ויעלי…” הוא ניסה. “את יודעת שאת מוזמנת אליי, כן?”

“עכשיו אני מעדיפה שלא”. עדיין האשמה עליו חיה בי. פעמה. עדיין הכעס לא פינה מקום לשום אהבה שבעולם.

“זכותך. להתראות חמודה”. הוא בא לסגור. קטעתי אותו באגרסיביות.

“רגע, אבא…”

“כן, חמודה?”

היססתי. “אם…זאת אומרת, אם…אם אמא לא תחזור בקרוב, ויימאס לי להיות לבד. הבית שלך תמיד יהיה פתוח?”

“הדלת”. הוא אמר פתאום. “היא תמיד פתוחה”.

“תודה אבא”. ניתקתי. זה כבר היה גדול עליי.

[הודיה .]

קראתי פעמיים ברצף
היה שווה לחכות!
העלית לי דמעות…

[ברכי שלזינגר]

פרק מדהים.תודהההההה

אבל למה האמא צריכה להיות כזאת רשעית??????????????????????????????????????????????????????????????????????

גם ככה עזבה אותם בלי לספר כלום……..

כבר הייתי בטוחה שמשהו טוב ממשיך מכאן.😭😭😭😭😭😭😭😭 ( נכון שיש את הקטע הטוב עם האבא אבל אני כבר מצפה להתקדמות אם האמא

ואם בסוף את תכתבי שהיא התחתנה אם מישהו אחר ולא סיפרה לילדים. אני יכעססססס)

[נועה רז]

ברכי, בעיקר נהניתי מהשעה שנשלחה ההודעה😉

תודה על התגובות!

כרגע עם האמא זה לא הכיוון. מקווה להחזיר אותה הביתה כבר😊

[ב.]

סליחה שאני עכשיו פורצת ככה, אני קוראת ברצף כבר המון זמן את כל הפרקים, והסיפור מעלף! כתוב טוב יפה וקולח, וכמעט בלי סתירות.. למעט הבירורים על טובי :))

אבל לא כתבת שהיא כבר חודשיים לבד? למה אמרה לאביה שכמעט חודש לא דיברה עם האמא? פספסתי איזו שיחה?

[רבקה טייך טייך]

נועה

אין לה חברות / שכנות / מורות

מה זה ההפקרות הזאת שילדה ממשפחה כזאת נמצאת לבד

איפה כל הסביבה?

אין לאמא איזה מכרים / חברים ?

מה זה ההזיה הזאת?

גם המחנכת שלה אם היא יודעת שזה הרקע היא צריכה לשמור על קשר משהו מינימלי

(ואני במקרה מורה בה’ ו’ סמינר ) נכון שזה לא יסודי אבל עדיין קשר מינימלי?

מדובר כאן על חודש

[Yehudit Si]

לא יודעת איך את רואה את זה בתור מורה

אני זוכרת שבתור תלמידה לא היה סיכוי שמורה תדע מה עובר עלי אם לא בחרתי לספר לה

בטח לא בשנות הסמינר – ה’ ו’ (שאצלינו המחנכת הייתה של כמה כיתות ולימדה 5 שעות שבועיות)

ונועה, הסיפור כובש וקולח!

מוצאת את עצמי מרעננת את העמוד שוב ושוב אולי יהיו הפתעות 🙂

[malka lichtnshteyn]

טוב אז אני חושבת שהאימא נמצאת במכון גמילה או משהו ונתנו לה כמה דקות להתקשר ולא הלך

היא אושפזה בלי לרצות וללא הכנה כמה זמן

ודווקא כן רואים שהסבתא מבקשת שתישאר השכנה האבא .זו היא שלא רוצה