נועה רז | סיפור בהמשכים

[עימוד האש]

אולי הדודה מאומצת?🤣🤣🤣

די!!! אין ענין לחפור ולבדוק בזכוכית מגדלת כל פרט בסיפור!!!!!

מי שזה ממש מפריעה לה, ולא מצליחה לישון בלילה בגלל שלדודה קוראים מעיין, אולי כדאי שתכתוב בצנעה לנועה במקום המבול של התגובות הנורא הזה……….

[מרים סולובייציק]

למה נורא? אם יעירו לי על מה שאני כותבת כל כך הרבה הערות אני אהנה מהאקשן, זה לא יהיה נורא בשבילי, אם כי יותר כיף לקבל מחמאות🙂

[נועה רז]

תודה על דחיפה וציפייה שנותנות כוח להמשיך עוד 🙂

בעזרת ה’ אני אעלה היום בערב פרק.

[ברכי]

מחכות בכליון עיניים…:)

[נועה רז]

אני ממש מרגישה שאתן לגמרי קשורות איתי בסיפור הזה🙃,

לכן אני מפחדת מכל פחד הגבהים שלכן, ומהמתח שהצלחתן להפחיד אותי בו…אז הלכתי בינתיים.

מחכה לשצף קצף כשאחזור😛 (מסכימה לכן לצעוק, להתרגז ולרצות להוציא אותי מהמחשב או משהו).

תיהנו!

25.

דרשתי אמת.

אבל אף אחד לא נתן לי אותה.

הם לא יכלו לומר כלום, סבא רק ביקש בשקט אם אני יכולה לחזור בעוד כמה ימים. כשסבתא תירגע מעט מהלחץ על כל מה ששמעה עכשיו.

ואז הם ידברו איתי.

כעסתי נורא.

הם קוראים לי, מלחיצים לי את הנשמה. מפחידים על אמא. רייזי בכלל בלבלה לי הכל.

ואז הם מבקשים ממני ללכת, כי קשה להם בעצמם.

יצאתי משם בכעס.

היה ערב שקט, חשוך. ושיוועתי לדבר עם מישהו.

אז התקשרתי לאריאל. לא אכפת לי מה הוא עושה, ושהוא ביקש שקט. ושכל כך הרבה זמן אני מנסה ליישם את הבקשה שלו. לא אכפת לי מכלום.

שידבר כבר. שיתמודד גם הוא עם הכל. למה רק אני?

הוא ענה, מופתע.

“כן, אחותי?”

“אתה יכול לדבר רציני כמה דקות?” כעסתי. הוא נשמע בתוך חיים של תותים בקצפת, למה שלא יהיה אכפת לו קצת גם מאיתנו?

“כן, אחותי”.

אוף. השם.

“אתה בכלל יודע מה קורה פה הארץ, שאתה נהנה ככה?” התיישבתי על ספסל מולי ונעמדתי מיד. הרקות שלי הלמו מהכעס.

“מה קורה?” אריאל משך. טיפה, ועוד טיפה. כאילו לא מודע לכלום. כאילו לא מעניין אותו מכלום. זה הרתיח אותי.

“קורה שיש בלאגן נוראי עם אמא, ולי אין טיפת מושג למה. קורה שסבא וסבתא כועסים על אבא ברמות שאני לא יכולה לתאר לך. קורה שאנחנו צריכים ללכת להעיד, בלי שאף אחד הסביר לי למה”, צעקתי. לא שמתי לב לכלום. “ואתה יושב לך, בחו”ל. נהנה. לא חושב על המשפחה שלך”, נרעדתי קשות. היה לי קשה לצעוק ככה. “לא חושב על מה שאנחנו עוברים כאן. איזה תופת נהייתה כאן”, הקצנתי בכוונה. “תמשיך לשבת, נראה איפה יהיו המשפחה שלך כשתחזור”.

התנשפתי.

לא חשבתי על כלום.

הקו השתתק. אריאל נבהל.

ואני המשכתי, לא יכולתי שלא. “רק התקשרתי לעדכן שעוד שנייה גם אני בורחת. ודבורה תישאר כאן לבד. לבד. ואולי אמא לא תחזור יותר…”

דממה. החושך בחוץ רק העצים אותה.

“אני אחזור. אני אלך לחפש כרטיס חזרה ואני אחזור”. הוא לחש, אריאל עם הנפש שנזכרה להיות טובה.

ופתאום נבהלתי בעצמי. רציתי שאריאל יחזור, רציתי להיות עם עוד מישהו בבלבול הזה. ורציתי להמשיך להיות לבד.

כי התרגלתי.

“אתה יודע מה, אל תחזור. לא באמת יהיה לך מה לעשות בסיוט הזה כאן”. ניתקתי. אפילו לא המתנתי לתשובה.

התקדמתי לכיוון הבית. בלי לחשוב, בלי להרהר. בלי להרגיש. כל הראש היה לי מלא באטימות.

הטלפון שלי צלצל. זאת הייתה דבורה.

עניתי. התחרטתי באותה שנייה.

“כן, דבורה?”

“איפה את?”

מה נראה לכולם, מה?

“בדרך לבית”.

“את הולכת ללימודים מחר?” דבורה מלמלה מהר. הייתה נשמעת לחוצה נורא.

לא ידעתי. אפילו טיפת חשק או כוחות לא היו לי כדי לפגוש מחר את רייזי ולראות אותה. לא ידעתי איך אני אמורה להתמודד איתה מעכשיו. “למה, דבורה?”

“את תוכלי להישאר איתי מחר? אני אפילו אגיע לבית”. היא כמעט התחננה, לא הבנתי.

הרגשתי פתאום אחריות. דבורה עדיין קטנה, היא בסך הכל בטי”ת. היא לא יכולה לעשות כל מה שמתחשק. אפילו שאמא לא בבית כדי לומר לה את זה. אפילו שלאבא זה אולי לא כל כך אכפת.

“דבורה, תסבירי לי בבקשה מה קורה מחר שאת צריכה להישאר בבית?” הקול שלי הזדקף. אבל הלב שלי פחד.

“אני לא יכולה ללכת מחר”.

“למה?” תגיעי לנקודה, דבורה. נו.

“כי…כי יש טיול”. היא גמגמה נוראות.

“מה?”

“יש טיול, ואני לא הולכת”.

“למה לא, דבורה?” מה יש לדבורה הזו? מה עובר עליה שם?

“אין לי איך ללכת”. היא הרגיזה אותי. בדיוק כמו אריאל. מנחיתים עליי הכל בטיפות. טיפה, ועוד טיפה.

“מה הבעיה? תארזי תיק, ותצאי”. נכנסתי לבית הקטן. הוא היה חנוק מדי. הפעלתי מזגן על קור. קפאתי.

“אני לא יכולה, יעל. אין לי כסף. אין. הרישום נסגר, ולא היה לי מה להביא. אז לא נרשמתי. ומחר אני מפחדת להישאר לבד. את תוכלי להיות איתי?” היא שפכה. דיברה את הכל.

הלב שלי נפל. הוא רעד. הוא כאב.

אוי, דבורי המסכנה.

“למה לא אמרת לי לפני, דבורה? הייתי נותנת לך”. באמת שלא הבנתי אותה. דבורה ידעה שאני כאן. ידעה שיש לי כסף. למה היא לא באה לבקש?

“אבא אמר שאין לו עכשיו”, היא סיפרה, בלי קשר. “עזבי, יעל. אני גם ככה לא רוצה ללכת לטיול הזה. סתם חבל לבזבז יום על שעמום”.

נדהמתי. שעמום? טיול? בכיתה טי”ת? מה עובר עליה, למען השם?

“כן”, היא פתאום הרימה את הקול. נשמעה מסכנה. “את הכיתה זה בטח לא יזיז. ועזבי, לכל הצדדים זה יהיה יעיל אם לא אגיע”. זה לא היא דיברה, זה היה הכאב שבה.

לדבורה לא טוב. כבר עוד מעט סוף שנה וקשה לה כל כך בכיתה.

ומי יודע כמה פעמים היא החסירה ללא ידיעתי. והיא לא מדברת. היא לא משתפת כלום.

לי לפחות יש את אריאל להתרגז עליו. לצעוק.

לה רק אמא הייתה, אבל היא הלכה. ועכשיו דבורה לבד כל כך.

מסכנה שלי.

“אני מתקשרת למנהלת, היא תסכים לך לצאת. תכף אני אבוא עם כסף בשבילך”. ואולי אקנה לה כמה דברים טעימים. שיהיה לה קצת מתוק בלב. אני אזכר להיות אחות טובה פעם אחת. פעם ראשונה, סוף סוף.

היא לא הסכימה. “לא. לא. אני לא רוצה. לא יהיה לי מה לעשות שם. עזבי. להתראות”. הקו התנתק פתאום. העצים את המרחקים בינינו.

הסתכלתי על הצג בדממה דקות ארוכות. צביטה קשה של כאב צבטה אותי.

תחזרי כבר, אמא. הכל כאן מסתבך.

תחזרי לפני שיהיה מאוחר מדי עבור כולם.

[מילכה פרנקו]

😭

[ברכי]

אלופה באמת!

מתי מעלה עוד אחד? שנדע להיערך…

[אפרת ארבל]

🥹.

[אסתר כהן]

הסיפור הזה מושלםםםם

את ממש יודעת לבטאות טובבב

כבר יש לי דמות בראש לכל אחד כבר מתחילת הסיפור,

ממש הכנסת אותי לזה!!!

אלופה!!!

ואני במתחחחח!

חייבת המשךךךך

[שרי קוהן]

את לא אמתית. נקודה…..

איזה סיפור😲😭

[ברכי שלזינגר]

תראי נועה.

לצעוק ולכעוס עלייך אף פעם לא נוכל כי את לא חייבת לנו כלוםםםםםם!!!!!!;!!

נכון שאת אוהבת למתוח ולקחת את הסיפור למקום מאוד רגשי ועמוק….אבל זה הזכות שלנו לקרוא!!!!!!

מותר לנו לכעוס אולי על הדמיות…על יעל.על אריאל.על האמא….כל אחד על הדרך שבחרת לנתב…

אבל עלייך????

האחרונה שנכעסססס

פרק מושלםםםםםם

מקדם אותנו לפרק הבא😀

תודההההה

מחכה בקוצר רוח להמשך!!!!!

[טובי לוי]

הסתכלתי על הצג (של המחשב) בדממה דקות ארוכות. צביטה קשה של כאב צבטה אותי.

נועה, אלופה שאת
מקקוה שתגמרי את הסיפור הרבה לפני פסח, שנוכל להתחיל לנקות ולא כל הזמן לחכות לפרק הבא :)

[מירי ח.]

די נמאס לי

אין לי כח להמתח תכתבי מיד!!!!!!!!!! את ההמשך

[נועה רז]

וואו, אז תודה גדולה על התגובות. אמרתי כבר שהן גורמות לי לפתוח את הקובץ שוב ושוב? (למרות עומסים בלתי הגיוניים ולחץ של ערב פסח) אז תודה עליהן, באמת.

קצת נרגעתי.

ומירי, מבינה אותך😏

[אתי אדלר]

הי נועה אני חושבת בשבילי כמובן אבל לכל המכורות, תעשי לנו מבצע פסח. ופעם ביומיים כהפוגה מהנקיונות תעלי פרק. אין מה לעשות א”א להשאיר קוראות בכזה מצב…

[נועה רז]

בואי נעשה שכל חמש עשרה נשים שיכתבו שהן סיימו לנקות חלק בבית (אפילו פצפון), אני שולחת פרק.

הולך?😆

[מלי הפקות אולפן | כתיבה ותוכן | עריכת וידאו]

אבוי לך!!!

אם יש לך פרק עכשיו מוכן, אני מחכה לראות!! מקסימום שלחי לי בפרטי, אעשה לך הגהה😜 (כחלק מעבודותיי בזמן האחרון חח) ואם ממש בא לך לפנק נשים שעבדו קשה היום- אז שלחי שניים:)

[ברכי]

אני עשיתי מגירה פצפונת…🤣

[נועה רז]

יש לי רק חצי פרק😏 לשלוח חצי?

(לאאא)

[שרה s]

אני סיימתי לנקות כמה ארונות מפולגנים זוועה!

אז אני כמו שתיים:)😉

[שרה s]

מסכנה נועה…

את תצטרכי להעלות לנו פרק עוד היום!😆

[נועה רז]

אז אחת נספרת🙃

(המ…אני צריכה לחשוב על ה’כמו שתיים’)

כל הכבוד, בקרוב אצלי😏

[מלי הפקות אולפן | כתיבה ותוכן | עריכת וידאו]

אני נחשבת עוד 10 נשים חחח
ואת יכולה לשלוח חצי, נסלח לך:)

אגב נועה, את נשואה?!

[נעמי]

נועה גם אני ניקיתי היום יש לך שלוש:)

[רבקה טייך טייך]

אני ניקיתי מקפיא 7 מגירות בערב .

זה נקרא *7?

[רוחי שטיין]

בבקשה!!!!!

אני צריכה עוד פרק שיהיה לי כוח לנקות…

אני במתח איום

תצילי אותי 😱

[נחמי nechami]

גם אני ניקיתי אתמול שתי דברים, מכפיל את עצמו?

[נועה רז]

חה🙃 אני קוראת וצוחקת..

אתן פשוט חמודות! (ואלופות, יש לציין…)

וואו, אני ממש ממש מקווה לעלות היום פרק. (מאוד! מאוד! מקווה)

תתפללנה יחד איתי שאגמור אותו.

[תמר ס]

אני ניקיתי מגירות ושידות זה שתיים אז אני נספרת פעמים

[נועה רז]

יו, נראה לי שאני מתחילה להילחץ מכן 😳

אתן ממריצות אותי להתחיל לעבוד..

[בתיה =)]

גם אני ניקיתי משו…. (לא מגלה מה 😜)

נועה, נראה לי תצטרכי להעלות היום כמה פרקים.

הסכם זה הסכם…..

[נועה רז]

אמרנו חמש עשרה😛

ויש תשע, אבל נו, בסיידר…

[תמי אפשטיין]

יעזור?

אתמול מגירה+ מיון מסיבי

היום מקרר (ופריזר)+ מקפיא

מספיק מרשים?